לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

FROZEN


~ The cold never bothered me anyway ~

Avatarכינוי:  Trickster

בן: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צלליות


סופרים כאן יחדיו

ומגשימים בזאת עוד מטרה,

כאן יחדיו, יד ביד, אך לא ידענו דבר.

עוברים את המטרה

ובמבט לאחור הכל נראה כלא היה,

כאן יחדיו, יד ביד, אך לא ידענו דבר.

 

מיוזעים, מיוזעים, מיוזעים כלכך...

זיעתנו המבריקה נשפכת החוצה מאיתנו.

 

ישנם ודאי המון זכרונות, דברים שנשכחו מאיתנו לעד

כולנו, אפילו היא, כולנו צלליות

אנו אלא רק מעמידים פנים ששכחנו שאנחנו אוהבים

אז אפשר רק לצחוק ולומר "לא קרה דבר".

 

ותוך ספירה יחדיו

כולנו נזכרים:

רצינו את הכל למעננו.

אני יודע...

אני מרגיש...

האצבע על הדופק, השעון מתקדם... ולא ניתן לעצרו.

 

נלחמנו, נלחמנו, נלחמנו למען זה...

זמן וזכרונות זורמים

הרחק, הרחק, הרחק מאד מכאן...

 

ישנם ודאי המון זכרונות, דברים שנשכחו מאיתנו לעד

כולנו, אפילו היא, כולנו צלליות

דאגות שהעברנו יחדיו,

דברים שהתעלמנו מקיומם,

שנוכל רק לצחוק ולומר "לא קרה דבר".

 

בקלילות, בזריזות, הם רוקדים

בדיוק כמו העלים, כל אחד יחיד במהותו

אני רוצה להמשיך אבל אין סבלנות!

 

ישנם ודאי המון זכרונות, דברים שנשכחו מאיתנו לעד

אבל ישנם גם דברים,

שלעולם לא ישתנו,

וזו אשר למדה אותי זאת

נעלמה אט אט בין זרועותיי

נעלמה, נעלמה, נעלמה לי כצללית

לו לפתנו את החשובים לנו

היינו הופכים יותר בוגרים,

לא נותנים להם לנדוד,

ומגנים עליהם לעולם.

אז אולי יום אחד

נוכל לצחוק על זה יחדיו.

חזקים ובולטים, ממש כמו צלליות.

נכתב על ידי Trickster , 6/7/2015 21:30   בקטגוריות אהבה, געגועים, הקול שבפנים, הרס עצמי, מיסתורין, רומנטיקה, שין שין טופ, אהבה ויחסים, ביקורת, שחרור קיטור  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של MyonlySunshine:) ב-22/11/2015 00:22
 



אפוקליפסה


ברגע שנכנסתי, נהיה שקט. שמעתי אנשים מסננים: "טוב שסופסוף נזכרת להגיע"
אבל התעלמתי. המשכתי ללכת במלכותיות. רואה איך כל העולם אט אט,
משתחווה וקורס לרגלי. כשנולדתי תמיד אמרו לי שיש לי תפקיד מיוחד,
שאני מיוחדת. אבל הורים.. מי כבר מקשיב להם. תמיד חושבים שהילד
שלהם הוא מציאה אמיתית, חושבים שהוא איזה גיבור-על שיציל את העולם.
כבר בגיל קטן למדתי לזהות את השקרים שלהם, את השיעול ה"כאילו"
מקרי של אבא כשנתפס בשקר, את הסטת השיער אל מאחורי האוזן
של אימא בכל פעם שלא הייתה בטוחה מה להגיד. ידעתי כבר מגיל צעיר
לזהות כשמרחו אותי. אימא תמיד השתדלה להיות נחמדה וחברותית,
היא אמרה לי שהגננת נחמדה, והילדים מקסימים. כששאלתי את אבא
מה דעתו על הגן, הוא הביט בי בריחוק עייף, והשתעל קלות.
הוא לא סיפר לי שיזרקו עליי אבנים, שיצחקו עליי שאני שונה,
שלא יהיו לי חברים. כשאימא הציעה את הגן הוא לא התנגד,
אף פעם לא הייתה לו דעה משלו. הוא היה היחיד שיכל לספר לי את האמת,
אבל הוא היה כל כך פחדן.. אני לא יודעת ממי הוא פחד יותר, מעצמו,
מאימא או ממני, כי אף אחד משלושתנו לא נראה לי כזה מזיק,
אבל אבא התייחס אלינו בפחד, כאילו שהיינו מפלצות. מאלו שמתחבאות לך
מתחת למיטה, אלו שאתה פוחד מהם כשאתה קטן, שאתה חושב
שיצאו פתאום באמצע הלילה ויאכלו לך את כפות הרגליים.
אולי זה לא חוכמה להפיל את זה עליו ככה, בנינו, הוא פחד גם מהצל
של עצמו. זה היה דיי מצחיק. אני זוכרת שכשהייתי קטנה,
היינו הולכים ברחוב יד ביד, וכשהחושך היה יורד, היו פנסי הרחוב
הכתמתמים נדלקים, ומאירים את הרחוב באור מכשף.
אבא תמיד היה עובר לידם, מבחין בצל שלו ומתפלץ. צורח,
מייבב. בתור ילדה קטנה, זה הפחיד אותי נורא בהתחלה. 
אבל עם הזמן, למדתי לצחוק. "זה רק הצל שלך אבא!" הייתי אומרת,
ומתגלגלת מצחוק על רצפת הרחוב, "הוא לא יעשה לך כלום!"
ואבא היה מביט בי בעיניים משתוממות, לא מבין איך ילדה
בת שש מבינה יותר טוב ממנו. אז, הייתה אימא מגיעה,
ונוזפת בי שהרחוב מלוכלך, ושמי יודע מתי ניקו כאן בפעם האחרונה.
"הכל מטונף פה!" היא הייתה אומרת בגועל ומרימה את האף בסלידה.
 אבל אני ידעתי, שב"הכל" היא לא מתכוונת רק לרחוב.
"את רוצה להיות מלוכלכת?" היא הייתה שואלת, ומביטה בעיני
במבט של תוכחה. כאילו שאי פעם יהיה לי אומץ להגיד לה כן...
מעולם לא סיפרתי לה על שלולית הבוץ בה הייתי קופצת בחורפים,
מתכסה כולי בנתזי בוץ ומצווחת באושר. תמיד הייתי רצה הביתה
קצת לפני שהגיעה, מתקלחת ואז יושבת על השטיח עם כמה
קוביות, כשהייתה נכנסת, כבר היה על השטיח ארמון לתפארת.
והיא הייתה פורעת את שערותיי ואומרת כמה אני נפלאה.
לכן, כשהאנשים האלו מלמלו ולחשו כשעברתי, לא היה לי איכפת.
הייתי רגילה ללחישות, להסתרות. הייתה לי.. איך אומרים?
ילדות מחשלת. פסעתי במלכותיות, בעוד השמש בוקעת מאחורי.
מי שאמר שאני חושבת שהשמש זורחת לי מהתחת צדק לגמרי,
רק לא מה.. גוף הפיזי, זה פשוט שהיא תמיד מאחורי,
סוגדת לי, כמו כולם. לבסוף הגעתי אליו. עטוי בגלימה מלכותית
משתפלת, בגווני בורדו אדום מלכותי שהייתה מעוטרת בקצוותיה
בפרווה לבנה ומהודרת. ראיתי בעיניו הטובות עד כמה הוא עייף.
"אדון עולם," לחשתי וכרעתי ברך. משתחווה בהערכה גואה.
הוא נגע קלות בכתפי, כמאשר לי לקום. 
והביט בי זמן ממושך, בעיניו החכמות, העמוקות לאין שיעור.
"אפוקליפסה," הוא אמר ונאנח בשמחה, כמי שאבן נגולה מליבו, מכתפיו.
"כמה טוב שבאת."
ובמבט מאושר ועייף, הושיט לידי את הכתר.




-נכתב על ידי אפוקליפסה. שלא משנה מתי, הכתיבה שלה עדיין מחזירה אותי לעולם שכולו טוב.
נכתב על ידי Trickster , 24/1/2015 04:49   בקטגוריות גשם, הקול שבפנים, הרס עצמי, מיסתורין, עולם אכזר, שברון לב, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מכתב לנקו


מגיעה שעת לילה מאוחרת וכל מה שאני חושב עליו אלו המילים שאמרת לי היום.
את אולי לא יודעת עדיין, אבל כל השנה וחצי האחרונה הייתה התקופה הכי קשה, משפילה, עצובה, בוכיה וכואבת שעברתי בחיים שלי.
מה25 למאי, 2013 ועד אתמול לא יכולתי להתקדם בחיים, לא יכולתי לבחור מה לעשות עם החיים שלי, חוסר אונים שאני לא מאחל לאף אחד...
ולמה התחילה תקופה כזו ארוכה ונוראית? בגלל בת זוג.
בגלל חברה שלי שהחליטה לאכול סיבוב ולהרוס לי את החיים.
לשקר בלי להתבלבל על מי שאני ומה שאני. להפוך אותי מהג'נטלמן שאני כלכך מנסה להיות למפלצת של ממש. 
ועכשיו את פה... ואחרי שנה וחצי שלא יכולתי להתקרב לאף אחת אני חושב על המילים שאמרת לי... "אני רוצה אותך".
ואיך? איך לעזאזל אני שואל את עצמי, איך אני אוכל שוב להגיד 'יש לי חברה' איך אני אוכל שוב להתמסר, לכתוב ולדבר, להרגיש ולספר על חברה שיש לי- שבעצם כל הרע שהיה בחיי התחיל מאחת שהייתה בדיוק באותה הנקודה. 
אני יודע, אני יודע... אסור לי להשוות. את לא היא, למעשה אני רוצה להאמין שאף אחת היא לא כמוהה, אבל זה כבר לא בכוחי. 
אני רוצה להיות כנה איתך, אני נדפקתי מאז... הייתי יותר משוחרר, יותר פתוח, יותר מעז לתת אהבה. עכשיו אני כבר לא בטוח מה אני בכלל.
אני לא בטוח שאני לא באמת איזו מפלצת שרק מנסה לשכנע את עצמה שהיא לא נוראית כמו שההיא מספרת.
אני לא יכול לישון בגלל שאני חושב על זה, ולא להתקדם ולנשום בגלל שאני חושב על זה. וכשאני נרדם אני חולם ונשרט בגלל זה. 
ומה נשאר עכשיו? עד שסופסוף סיימתי עם הסיפור של החברה ההיא, אני ישר יתחיל בסיפור עם חברה אחרת?
היא הייתה אהובת ליבי אז, היא קראה לי בעלי ואני קראתי לה אישתי, הייתי סקסי בעיניה והיא הייתה אלה בשבילי. ואיך זה נגמר? ומה קרה שם בעצם?
היא החליטה שהיא רוצה חוצץ בנינו והתחילה לפזר שקרים ואיומים לכל עבר. שקרים שעלו לי ביותר משנה וחצי מהחיים שלי!! שקרים שהפכו אותי מבחור צעיר בן 23 לבנאדם מבוגר וסובל בן כמעט 25. 
ואני בכל זאת נזכר במה שאת אומרת, מדמיין את הפנים היפות האלו שלך, השיער האדום והעיניים הקטנות מתחת למשקפיים החנוניות שלך ואני יודע שכל מה שעברתי וכל מה שאני אעבור- יהיה שווה את החיים שיהיו לי איתך.
אז רק רציתי לעדכן אותך שהחלטתי להסתכל עליך כעל מתנה שנשלחה אליי בשביל להוכיח לי שגם אחרי נפילה גדולה כמו הקודמת, עדיין יש תקווה בלמצוא מישהי נהדרת.
כי אולי בשביל לזכות בבחורה נפלאה כמוך צריך לעבור לפני זה כמה מדורי גיהינום...
כי כמו שזה נראה, מכאן העתיד יהיה רק ורוד... ושנינו נרקוד בו יחדיו.
נכתב על ידי Trickster , 10/9/2014 04:31   בקטגוריות אהבה, אינטימיות, הקול שבפנים, הרס עצמי, מיסתורין, רומנטיקה, שברון לב, שגעון של רגע, אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי, שחרור קיטור, נקו  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פריחת הקורים


אני במסלול, איזו רשת אתווה?

אני מלכת העכבישים, צעד קדימה ותשתחווה

איך שאכנס לחדר אותי מיד תעריץ

בודק את כל הגבולות- איך שתראה אותי דמך יאיץ

זה בזיון איך שאתה בורח ואני במרדף מוחץ

אתה יודע שתמות, אין איך לדחות עוד את הקץ.

 

הרוגע שבקולי- משאיר אותך להביט

הד בתוך ראשך- אני רדיואקטיבית

אל תוך גופך האיתן, אני אחדיר עוד ארס

הקטלנות שלי מושכת כאוס, מושלם בלי להסס

האורות מעוממים, ורידים קופצים וליבך כושל

הגרון יבש, עיניים מדממות ואתה מיד נופל

אתה רועד על האדמה, מקיא וגם יורק

הרעלים שלי, יקחו אותך הרחק

אחפור עמוק, אשתה את דמך בשגעון

אולי קטנה אבל בשבילך אני האבדון.

נכתב על ידי Trickster , 18/8/2014 13:09   בקטגוריות אימה, געגועים, מדור תלונות, מתח, מיסתורין, שגעון של רגע, אהבה ויחסים, סיפרותי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTrickster אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Trickster ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)