את קוראת לעצמך קוטשת. את אכן כזו.
את קוטשת כל מחשבה שאי פעם חשבתי וכל הרגשה שאני לא אמור להרגיש.
הרבה זמן לא היו לי פרפרים כשחשבתי על מישהי
ואת הרצון הארור הזה לדבר איתה כל הזמן.
וכל פעם שאת הולכת אליו, מלווה במילות חיזוק ממני לקראת ה'שיחה' הנוספת שאתם צריכים לעשות
אני מרגיש שהכל מפנים נקטש לי. האמת שלא את הלב, קצת יותר למטה.. בצד שמאל של הבטן
ולא, לא אכלתי משהו מקולקל.
אני רוצה לבחור לך כינוי... נשמע כאילו אנחנו דומים בהכל- ובכל זאת אני מרגיש שאני צריך לקרוא לך שמש. למרות שאני ירח.
כבר כמה פעמים שנתתי לך את הדימוי של האור שאת מפיצה על כל החושך הזה שאופף אותי עכשיו...
חושך כלכך אפל שאני אפילו לא יכול לכתוב עליו כאן עד שהתקופה שלו תגמר, או שהוא יגרום לי להעלם בתוכו לעד.
אז קוראים לך שמש.
את יפה, יפהפיה... הגעת ממקום שונה ממני לגמריי, אני רוצה לספר לך רק אמת אבל לפעמים גם בא לי לשקר לך.
לא רוצה שתדעי מי אני באמת... אחרי הכל, אנחנו צריכים להיות ידידים. אסור לנו מעבר לזה... כי החבר שלך לא יאשר את זה הריי...
אמרתי לך שאני לא רוצה להפריד בניכם, האמת שזה נכון. אני רוצה שאת תפרדי ממנו מיוזמתך.
אני רומז בלי סוף על הכוונות שלי, על זה שמגיע לך יותר.. ושאני האחד שיוכל לתת לך את מה שמגיע לך באמת.
הכרנו במשחק מחשב, מוזר הא? אפילו לא תרחטי להכיר אותך אחרי ששחקנו עם כמה 'חברים' משותפים, אבל בכל זאת.. צריך תמיד חמישי למשחק, אז הוספתי אותך. מה כבר יכול לקרות?
רק אחרי כמה שבועות, הצלתי אותך (DEMACIA).
טענת שזה מה שגרם לך לעשות משהו שאת לא עושה בד"כ, שלחת לי 3> . לב וירטואלי. כמובן שקבלת אחד בחזרה.
אחרי המשחק קשקשנו קצת בסקייפ, שם אנחנו מתקשרים במשחק. בקשתי את הפייסבוק שלך וענית לי משהו שהיה נשמע לי חשוד...
"הוא ישים לב. עדיף שלא עכשיו מיד אחרי המשחק..."
חבר שלך שיחק איתנו ולא רצית שהוא ידע שבקשתי את הפייסבוק שלך.
אני חושב שעברו בערך שעתיים קלות עד שהוספת אותי בסופו של דבר מיוזמתך, שם התחלנו לדבר.. בלי סוף. את יותר, אני פחות... כמו כל שיחה שלי.
איזו שיחה זו הייתה... מהשיחות שמרגישים שקורה משהו מעבר למילים. השיחות של התחלה של קשר..... או לפחות ככה בחרתי לראות את זה.
יום אחרי זה התכתבנו כשאני בעבודה:
"אני שונא להתכתב בצ'אט של הפייסבוק בסלולארי. בואי לוואטסאפ 054*****"
אחרי 2 דק' של שקט, קבלתי הודעה בוואטסאפ:
" (: ".
כן, גם אני חייכתי איך שראיתי את זה. החלפנו טלפונים.
ספרת לי איפה את עובדת, שאביך הוא הבוס שלך (ואז צחקת על הניסוח שלי), מאיפה את, בת כמה את... וגם שאלת לגביי את כל אלו ועוד.
שחקנו משחקי היכרויות, צחקנו, שכחתי כבר כמה חרא יש עליי בחודשים האחרונים.
כל זה היה לפני כמה ימים... מדהים כמה הספקנו.
ספרת לי סיפורים קשים שעברת, בקשת לשמוע את שלי.. אבל עדיין לא יכולתי. דברנו על תקופות קשות, על אקסיות נבזיות, על האימא החונקת ועל החבר הקנאי שלך.
כאשר כל הזמן אנחנו משתדלים להזכיר לעצמינו שלי אסור עכשיו לצאת עם בחורות - ואת, שיש לך חבר.
"את מרגישה את זה?"
-"כן... אבל אסור לנו."
הבטחתי לך שאני תמיד אהיה בצד שלך, לא משנה מה אני חושב ומי הצודק, את לא האמנת לזה לדעתי, אבל לאט לאט אני חושב שאני מצליח להוכיח לך.
עשינו אתמול שיחת מוסיקה, יש לך טעם טוב שמש. היה כייף לי לשמוע טראנס איכותי איתך. ולצלילי הביטים, כמו תמיד... שיחות עלינו, שיחות עליכם...
ואיך זה שכל שיחה נגמרת בבכי? אני שונא את זה שאני גורם לך לבכות... אבל אני לא יכול לשקר לך, אני לא יכול להסתיר ממך את האמת הכואבת.
את חיה בכלוב!
אמרת ככה בעצמך, רק שאת התכוונת לאימא שלך... שכולאת אותך ולא נותנת לך את ההזדמנות לפרוח, מנגד לזה את מספרת לי שהחבר שלך מבחירה הוא אדם שבודק לך כל הודעה בפייסבוק, כל סמס, שיחות... זה האדם שאת אוהבת, שאת סומכת עליו... זה האדם שאמור לעזור לך לפרוץ את הכלוב של אימא שלך שאת כלכך שונאת.
ספרת לי שאתם יוצאים כבר שנה וכמעט חמישה חודשים ובכל זאת המשפחה שלך לא יודעת עליו כלום, שמעולם הוא לא בא אליך אלא אם הבית היה ריק מאדם. כששמעתי את זה מיד רציתי לשאול אותך איך הוא לא מתנגד לזה בתוקף ומנסה לעשות משהו בנידון? איך לא איכפת לו? וגם את עצמי אני שואל... איך באמת? אני לא הייתי מסכים להיות כמו מאהב שלך. אני מאמין שהגבר שלך הוא חלק בלתי נפרד ממך, וכן, גם מהמשפחה שלך.
אבל עם הזמן התחלתי לגבש איזה טיפוס סביבו.. לנסות ולכתוב מי האדם הזה שאת אוהבת בצורה שלא איכפת לך לאבד את החופש שלך ואת הכבוד העצמי שלך בשבילו.
והלוואי שיכולתי לעשות משהו מיידית, אבל אני לא. אני צריך להיות סבלני, כמה שיעבור יותר זמן, כך הנקודה שלי תהיה חזקה יותר. ואין על נקודות חזקות.
ספרת לי היום שאת משתמשת בסמים. ושהסיבה היא שאין לך תיאבון אלא אם תעשני... אני בטוח שאני אוכל לתת לך דרך אחרת. רק אם תאמיני בי, אבל זה עדיין לא הזמן. עוד יגיע היום...
אני לא מבין איך הקרובים אליך נותנים לך להכנע לפתרון כלכך קל שכלכך לא משקף את מי שאת, או לפחות ככה עושה הרושם.
ומה את בשבילי כיום?
ברגע זה, את אצלו... אמרת שתדברי איתו על מה שמפריע לך. אבל אני יודע בדיוק מה יקרה שם...
את לא מספיק תוקפנית בשביל לטפל בבעיות שלך. את תבקשי יפה, הוא יגיד לך שאת צודקת והוא יפסיק. ואז תשכבו.
ועדיין, בעוד כמה דק'... שאני אשלח לך הודעה בכוונה- כי כן, אני רוצה להאמין שטיפלת בבעיה הזו וזו הדרך היחידה שלי לבדוק את זה.
ואני לא בודק את זה בשבילי, אני רוצה שאת תראי שאני צדקתי... שאדם כזה הוא לא אדם שישתנה, הוא לא יפסיק לבדוק את ההודעות שלך.
וזה שיש לך מה להסתיר (אותי) לא נותן לו את הלגיטימציה באמת לחטט ולבדוק את העניין- אבל כזו את... תמימה ועדינה. ברמה שאת לא מבינה את זה אפילו.. את תמיד תחפשי איפה את אשמה, את לא תתפסי עמדה תוקפנית מול מישהו שחשוב לך. אז אני מנסה לעשות את זה במקומך.
ובאמת שלא; לא בגלל שנדלקתי עליך, לא בגלל שאת חשובה לי ולא בגלל שאת לא יוצאת לי מהראש... אלא כי באמת אני רוצה שיהיה לך טוב.
שיהיה לך (ולנו) המון בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trickster