הרגע הזה שמשום מה, את מתה להגיד בקול רם "אני אוהבת אותך" .
וזה לא בהכרח אומר שאת אוהבת.
בכלל לא ברור אם את מאוהבת, הרי בפעם הקודמת זה היה אחרת.
בפעם הקודמת זה היה טרוף מוחלט, והפעם זה רוגע והמון חיבה.
ואם זאת, את מסתכלת עליו , והוא כזה חמוד... כזה מתוק... כזה כמו ילד קטן.
ובא לך פשוט לחבק אותו ולהגיד "אני אוהבת אותך".
אבל זה לא מתאים.
זה לא לעיניין.
קודם אתם רק עובדים ביחד.
אחר כך הוא גם לפעמים מתחיל איתך ונעלם... עד שאת עושה צעד ואתם נהיים ידידים פלוס.
כי הוא לא רוצה קשר.
וגם את לא רוצה, או לפחות זה מה שנדמה לך.
ואם זאת את מקווה שאולי לאחר כמה ביקורים בעולמך הפנימי, הוא ישנה את דעתו.
אבל לא - אחרי כמה נשיקות, הוא מחליט לברוח.
והוא מחליט שאתם רק ידידים.
ואז בכי.
ואז האגו עוזר להתגבר על הבכי ולהשלים עם הגזרה.
ואז בריחה לתוך עולם השכחה המוחלט. את אפילו מצליחה לצחוק ולהכחיש שאכפת לך.
ואז הוא מחליט שאתם לא יכולים להיות אפילו ידידים, כי הוא לא יכול להיות איתך בלי לרצות מגע פיזי.
ואז הוא נעלם.
ואז הופעה וחצי ותזכור על קיומו.
ואז העלמות מוחלטת.
ואז את מרגישה איך התהום נפערת בתוכך.
ואת עדיין לא יודעת מה את מרגישה.
לא יודעת מה זה.
אבל חושבת עליו כל היום . כל שניה.
קמה בבוקר עם מחשבה עליו וגעגע.
ואת תוהה פשוט.... למה הוא הוא פשוט לא נעלם בלי להגיד כלום? למה היה צריך לעשות מונולוג פרדה ?
למה צריך להכאיב?
הרי זה הורגש כמו פעם אחרונה.
אני פשוט מפגרת.
הרי הדבר הראשון שחשבתי עליו היה "הוא ניראה כמו אחד שאוהב לזיין כל דבר שני שזז, להשתכר ולשמוע מוסיקה לא לטעמי"
טוב....
עברו שעתיים..... ועבר לי הדיכי.
נחוי אני צריכה את הדביל הזה?!
אמא שלי לא ילדה אותי בכאב רב , כדי שאני אסבול בגלל איזה שק טסטוסטרון מטומטם.
:)
בעולם יש מספיק בחורים מושכים, אינטיליגנטים עם כסף.
וחוץ מזה ... אני נהנת מהבדידות שלי...
כינוי:
Pearl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
