שיעור חשבון עובר מהר, ואני מופתעת כשאני שומעת את הצלצול. השיעור כבר נגמר? אולי זה קשור לעובדה שכל השיעור חשבתי על הנער החדש, ולא ממש הקשבתי. לעזאזל. אין סיכוי שאני אכשל בסריקה של סוף השנה בגלל שיעור אחד .. נכון? השיעור הבא מתחיל מיד, אבל עד כמה שאני משתדלת להקשיב, אני פשוט לא מצליחה. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. טוב, אני פשוט אבקש מקייט ואליינה שיגידו לי מה היה בשיעור.
בצלצול השלישי כולם מתרגשים. אף פעם לא שמענו על הדמיה. אף אחד לא יודע מה זה.
"אולי נהיה בחוץ .."
"לא, בטח יראו לנו הולוגרמות של ערים אחרות בכיתות -"
"אני אומרת שזאת תהיה בכלל הדמיה של יער. הרי אמרו פעם משהו על תרגול בתנאי שטח - "
כולם מדברים ומעלים השערות והרעש גובר על המחשבות שלי.
"אליינה, את יודעת משהו על החדש?" אני שואלת את אליינה בלחש, כדי שלא ישמעו אותי. שימשיכו להתעסק בשיעור הלא מוכר. אני אתעסק במה שמעסיק אותי.
"טוב, שמעתי שהוא - "
"כולם להיות בשקט!" אומרת המורה אדומת-השיער כשהיא נכנסת לכיתה. כולם חוזרים מהר למקומות שלהם והכיתה שוב שקטה.אני נאנחת ברווחה. אני שונאת רעש.
"טוב, אז אתם בטח תוהים מה זה שיעור הדמיה, אז תהיו בשקט ותתנו לי להסביר," המורה אומרת. "אז,כמו שאתם כבר יודעים, בשיעורי היסטוריה אתם לומדים על החיים לפני התוכנית החדשה," היא ממשיכה בקול ענייני. "ובשיעור הדמיה, אתם בעצם תחיו לפני התוכנית החדשה."
"מה זאת אומרת, נחיה?" מישהו שואל.
"זאת אומרת, שאתם תגיעו לאולם ההדמיה, ובעזרת הציוד המתקדם שלנו, אנחנו יוצרים לכם רקע, קולות, ותחושות של מקום, או במקרה הזה, של זמן."
רגע .. זה אומר שאנחנו הולכים .. מה בדיוק נעשה שם, בעצם?
"המורה, מה בדיוק נעשה בהדמיות האלה?" אני שואלת, מהססת.
"ראשית, תקראו לי ריי. לא המורה. שנית, אתם תלמדו בבית הספר של פעם יום אחד בשבוע, תשתתפו בפעילויות הישנות ותכירו חברים - והכל חלק מההדמיה, כמובן." היא מסבירה. זה כל כך הזוי. עולם שלם שבנוי מטכנולוגיה? אני שומעת מישהו מגחך לידי. אני מסתובבת לכיוון הקול ורואה את כריס מכסה את פיו בידו וצוחק בשקט.
"מה כל כך מצחיק?" אני שואלת אותו בלחש.
"אה, שום דבר. את בטח לא תביני." הוא עונה.
"נסה אותי," אני אומרת לו ובוחנת אותו במבטי. הוא חושב שהוא כל כך מיוחד שהוא מבין משהו שאנחנו לא?
"אה .. זה פשוט .. הדמיה. זה לא נשמע לך הזוי?" הוא אומר ואני כמעט פוערת את פי בהפתעה. זה בדיוק מה שאני חשבתי .. אבל איך הוא .. ?
"את בסדר?" הוא שואל ומסתכל עליי ישירות. העיניים הכחולות-ירוקות שלו מהפנטות אותי ולוקח לי כמה שניות להבין שהוא שאל אותי משהו.
"כ-כן .. " אני מגמגמת. מה קורה לי? זה אף פעם לא קרה. לא הגמגום, לא הפקפוק, לא השאלות.
" - אז קחו את התיקים שלכם ובואו אחריי!" המורה- ריי, אומרת, מסיימת משפט שלא שמעתי את ההתחלה שלו. אני תופסת את התיק שלי במהירות ועוקבת אחרי כולם.
"זואי? מה קרה?" אני שומעת את קייט מאחורי, ומיד מרגישה בה נתקלת בי בזמן שהיא מצחקקת עם אליינה.
"מה? אה, כלום. אני סתם .. שקועה במחשבות." אני עונה בלי להקדיש תשומת לב רבה לתשובה האמיתית. מה באמת קרה? אני לא זוכרת שמתישהו פקפקתי בתוכנית, או שלא הקשבתי בשיעור, או שגימגמתי. בחיים שלי לא גמגמתי. אפילו לא ביום הראשון של הגן, כשהכרתי את קייט ואליינה והתביישתי לגשת אליהן.
כשאני נכנסת לחדר אני לא יכולה שלא להתפעל. החדר צבוע בכתום זוהר - מה שלא אופייני לתוכנית - והריהוט היחידי בו הוא שורות של כיסאות-נוחים שנשענים לאחור, עם קסדה כלשהי צמודה על הידית הימנית.
"וואו," אני שומעת את אליינה אומרת בהתפעלות. "המקום הזה - "
'הוא מדהים." אני משלימה אותה.
"ועכשיו, אם אתם רוצים כבר להתחיל בשיעור אנא התיישבו בכיסאות," ריי אומרת ומחווה בידה לעבר הכיסאות.
"רגע, נהיה כולנו ביחד ב ... הדמיה הזאת ?" קייט שואלת.
"לא -" ריי - המורה, עונה, אבל נקטעת על ידי רחשי התלמידים.
"מה ? אנחנו נהיה שם לבד ?"
"אני לא רוצה להיות שם לגמרי לבד -"
"אם יקרה לי משהו ?"
"שקט, כולם! שקט. אתם תצוותו בזוגות עם אדם אקראי מכיתתכם ותתמודדו עם המשימה ביחד. כושר ההתמודדות שלכם בהדמיה יקבע אם עברתם או נכשלתם בשיעור. הכל ברור ?" ריי ממשיכה.רגע, אז אני יכולה להיתקע במקום לא ידוע, עם מישהו שאולי אני בכלל לא חברה שלו ?
או, יופי. אני כבר שונאת את השיעור הזה.
"החילוק מתחיל עכשיו, אז תקשיבו לי טוב," ריי אומרת, מנסה לזכות בתשומת ליבנו.
"יופי," היא אומרת כשכולם משתתקים ומסתכלים עליה. "אז, הצוותים הם מגי ורבקה, ג'וש ואלן, סאם ושרה, קייטלין ואליינה ... "
היא ממשיכה להקריא את השמות כל מה שאני חושבת עליו זה, רק לא הוא. רק לא הוא. זה לא שאני שונאת אותו או משהו כזה. הוא פשוט מלחיץ. הוא נראה שונה, אבל כנראה שאני היחידה ששמה לב לזה.
" .. זואי וכריס. "ריי אומרת. פשוט המזל שלי, הא? חבל שלא חשבתי על משהו אחר. אבל בעצם .. על מה כבר הייתי יכולה לחשוב?
כולם מתיישבים על הכיסאות לפי הצוותים, אז אני פשוט מחקה אותם ומתיישבת כמוהם.
" - ועכשיו תחבשו את הקסדות, ותירגעו. זה לא מפחיד בכלל. זה גם לא כואב, אל תדאגו." ריי ממשיכה. רגע. לא כואב? מה זאת אומרת? זה אמור לכאוב? אני מרגישה דקירה חדה ברקה, בדיוק מעל האוזניים, ומרגישה שאני מאבדת את ההכרה.
כשאני מתעוררת אני במקום אחר. אני לא בכיתה הבטוחה, אני לא באולם המוזר. אני בכיתה לבנה ופשוטה, עם חלונות גדולים, ולוח לבן וגדול. אני יושבת ליד שולחן של שני מקומות - ולא של מקום אחד כמו בכיתות שלנו - והכיתה רועשת. היא ממש רועשת. כולם מדברים, צוחקים, משחקים בפלאפונים - רק ששלהם נראים שונים משלנו. ממש שונים - ואני שמה לב שאני היחידה שיושבת במקום. כולם יושבים על השולחנות, או עומדים, או רצים במסדרונות. הם לא נענשים על זה? אה, נכון. זאת הדמיה. אבל עדיין .. זה לא בסדר.
אחרי כמה דקות המורה נכנסת.
"שקט כולם! שקט!" היא צועקת, מנסה להשתיק את התלמידים, אבל זה לא עוזר. כמה מהם התיישבו במקום, אבל כל השאר נשארים במקומותיהם על השולחנות, או לידם. "אם לא תשבו מיד ותתנו לי להתחיל את השיעור, תקבלו כמות כפולה של שיעורי בית!" היא מאיימת וכולם מיד מתיישבים במקומות.
"אבל המורה, למה את כל כך עצבנית?" שואל אחד התלמידים שהתעלמו מדבריה קודם בקול צוחק.
"אל תתחצף אליי, מאתיו." היא אומרת ונועצת בו מבט נוזף. זהו? אצלינו היו מענישים על דיבור כזה למורה.
"מה עשיתי?" מאתיו שואל בקול תמים. "חוץ מזה, קוראים לי מאט, אל תשתמשי בשם המלא שלי סתם." אני עכשיו כל כך בטוחה שהיא הולכת לצעוק עליו, או להוציא אותו מהכיתה, או לתת לו עונש כלשהו, שלוקח לי כמה שניות להבין שהמורה מדברת אליי.
"אתם התלמידים החדשים?" היא שואלת, בפעם השנייה כשהיא רואה שאני לא מגיבה. אתם .. מי? אני ו .. כריס. כריס ישב לידי כל הזמן הזה ואפילו לא שמתי לב. טוב, הייתי עסוקה בלשים לב לדברים אחרים. כמו לכיתה המוזרה הזאת.
"כן," עונה כריס במקומי. ואני מתנערת מהמחשבות ומסתכלת עליו.
"ואיך קוראים לכם?"
"אני כריס וזאת - " כריס מתחיל להגיד כשילדה בעלת שיער בלונדיני ממש בהיר מתפרצת לדבריו.
"היא לא יודעת לדבר? היא אילמת?" היא אומרת וצוחקת. וכרגע אני חווה עוד רגש שאני לא אמורה לחוות. שנאה.
"קוראים לי זואי." אני אומרת בקול רם.
"או, אז את כן יודעת לדבר!" הבלונדינית אומרת.
"שקט, קייטלין." המורה קוטעת אותה. "ברוכים הבאים לכיתה." רגע, קוראים לה קייטלין? היא פשוט .. או לא. הדמיה או לא, אני לא מוכנה לסבול את זה. אני פותחת את הפה כדי להגיד משהו לקייטלין, אבל כריס קוטע אותי עוד לפני שאני מספיקה לדבר.
"אממ .. איזה שיעור זה עכשיו?" הוא שואל את המורה ומסתכל עליי במבט מזהיר. הוא ידע מה אני הולכת להגיד? הוא לא יכל לדעת.
"שיעור ביולוגיה, ואני מקווה שלא תפריע לי בשיעורים." היא עונה ומתחילה לכתוב על הלוח.
אני מנסה להקשיב, אבל זה כל כך משעמם שאני כמעט נרדמת. ככה אנשים למדו פעם? אלוהים, אני כל כך מרחמת עליהם.
אוח, מה עובר עליי? התחלתי לכתוב את הפרק אתמול. והיה לי שבוע! את כותבת מרושעת, ברור לך? מרושעת! ועצלנית!
אבלאבל זאת לא אשמתי .. אני .. היו לי חזרות! כן! הרבה חזרות!
הן היו בזמן בצפר. איך את לא מתביישת ככה להתעלל בקוראים?!
אוף >:
טוב, פרק הבא אני מתחילה לכתוב מיום שני בערב. כןכן, לא יום שישי בערב, אלא יום שני!
[יש לי טקס ביום שני בערב ואני בחזרות וס'ה .. ]
טוב.. אממ .. תהנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
