סוד גורלי

השיעור עובר לאט. ממש לאט, ואני כמעט מפסיקה להקשיב כשאני שומעת את המורה.

"זואי, את לא מתכוונת לרשום משהו?" היא שואלת. אני מעיפה מבט סביבי ורואה שכולם רושמים. אפילו כריס. "רשמת בכלל משהו היום?" היא ממשיכה, ואפשר לשמוע מקולה שהיא כועסת. אני מנידה את ראשי לשלילה.

"פשוט .. אהה .. טוב, בבית הספר הקודם שלי לא היינו צריכים לרשום," אני אומרת ושמה לב שפתאום כולם מסתכלים עליי מוזר. כולם מתלחששים ומצביעים עליי, כמה מהם צוחקים. אני מרימה מבטי חזרה אל המורה, ואני רואה שהיא בוחרת את המילים הבאות שלה בקפידה,למרות שנראה שהיא דוחה אותן - בינה לבין עצמה - ואומרת לבסוף, "טוב, אז כאן אנחנו כותבים. אני מבקשת שתתרגלי לזה, ואני מקווה מאוד שלא תעוררי בעיות השנה."

בדיוק ברגע שהיא מסיימת את המשפט הצלצול נשמע.

כולם קמים, מתפזרים חזרה למקומות שבין-השיעורים. כל אחד במקום שלו - על השולחן, במסדרון או במקום אחר כלשהו. גם כריס יוצא ואני נשארת פה לבד. אוף. הייתי צריכה לזכור שבתקופה הזאת כותבים. הרי הקשבתי בשיעורי היסטוריה.

אולי זה פשוט הלחץ של השנה החדשה .. נכון?

"היי," אני שומעת קול מאחורי וקופצת בבהלה. כשאני מסתובבת אני רואה שזה מאט, הילד ההוא שהתחצף למורה מקודם.

"היי." אני אומרת לו בקול שקט.

"אז .. מאיזה בית ספר את?" הוא שואל ולוקח לי כמה שניות לעכל את דבריו עד שאני עונה.

"בית הספר התיכון מידנייט," אני עונה בחיוך משועשע למראה הפרצוף המבולבל שלו.

"אף פעם לא שמעתי עליו. איפה הוא נמצא?" הוא שואל.

"אוקלנד, ניו זילנד." אני עונה בחיוך ומריצה בראשי שוב ושוב את ההבדלים בין בית הספר הזה לבין בית הספר שלי. טכנית, העיר באמת נקראה פעם אוקלנד. עד שכל הערים קיבלו מספרים במקום שמות. עכשיו - בזמן שלי - אוקלנד היא עיר מספר 64.

"באמת?" הוא שואל, ואז ממשיך בקול לא מרוכז, כאילו הוא מדבר לעצמו, "מגניב."

"מאט, מה אתה עושה כאן?" אני שומעת קול צווחני שאני מזהה כקול של קייטלין. טוב, קייטלין השנייה.

אני מסתובבת אליה בדיוק בזמן כדי לראות אותה מעווה את פניה ומוסיפה, "איתה?" וכשהיא אומרת את המילה הזאת, זה נשמע כאילו היא מקבצת את כל השנאה שיש בה, ויורקת אותה כמו ירייה שמטרתה להרוג. טוב, לפי הזמנים האלה, בכל מקרה. אצלינו אקדחים וכל נשק יש רק במוזיאון המלא בשומרים.

"אה, סתם יושב לי פה." הוא אומר בשעשוע אבל מרצין כשהוא רואה את הבעת פני הלא-משועשעת. "אני כבר בא." הוא אומר בזמן שהוא קם. הוא שלוח לי מבט מתנצל ויוצא איתה מהכיתה. אני יושבת שם כמה דקות ומזמזמת לי שיר אקראי כלשהו כשכריס מתיישב לידי. מה יש לאנשים עם לגשת אליי היום? אלים אדירים, תנו לי להיות לבד לפעמים.אף אחד חוץ מקייט ומאליינה לא ניגש אליי בבית הספר שלנו.

"איפה היית?" אני שואלת אותו בזמן שעיני מרוכזות על הלוח.

"סתם .. בחוץ." הוא עונה בשלווה. "את היית כאן כל ההפסקה?" הוא שואל, ובדיוק כשאני פותחת את פי כדי לענות לו שכן, הצלצול המבשר על תחילת השיעור הבא קוטע אותי.

כמה דקות לאחר הצלצול אני שמה לב לתבנית חוזרת.

אנחנו היחידים שיושבים במקומות שלהם. שוב.

המורה נכנסת לכיתה ומבקשת שקט. שוב.

היא מסתכלת עלינו במבט חוקר ושואלת עלינו. שוב.

ככה הם למדו כל יום? איך אפשר בכלל לשרוד ככה? אני רוצה הביתה. וזה כל כך ברור לי עכשיו, אחרי שלושה שיעורים כאן. אני כל כך רוצה הביתה.

בערך 10 קדות לאחר תחילת השיעור הרביעי אני כבר כל כך לא מרוכזת שאני קופצת בבהלה כשהמורה אומרת בקול שהוא כמעט צעקה, "קייטלין! זה שיעור, לא קניון! תצאי מהכיתה ואל תחזרי עד שלא תלמדי לשלוט בפה שלך!" היא צווחת ואני כמעט מכסה את האוזניים.

כריס מסתכל עליי מוזר אבל לא ממש אכפת לי.

קייטלין קמה ויוצאת והשיעור ממשיך כרגיל. אחרי כמה דקות אני מתייאשת - שוב - ושואלת את כריס ביאוש, "כמה זמן אנחנו צריכים להיות פה?"

אני לא יודעת למה אני שואלת אותו, כי אם לא אמרו את זה בכיתה, אז אין שום דרך שבה הוא יכול לדעת.

וזאת הסיבה שאני כל כך מופתעת כשהוא עונה לי.

"עד סוף יום הלימודים." הוא עונה ואני נאנחת בכבדות. אני רוצה הביתה.

בצלצול האחרון אני כבר כל כך עייפה, שבקושי יש לי מספיק כוח בשביל לשמוח שזה נגמר.

רגע .. מה עכשיו? איך אנחנו חוזרים הביתה? כמה זמן יש לי לפני שאני חוזר-

"זואי!" קולו של מאט קוטע את מחשבותיי. אני מעיפה מבט סביבי ורואה שהכיתה כבר כמעט ריקה. כריס מסתכל עליי במבט מזהיר ומניד את ראשו לשלילה בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

"היי, זואי," מאט ממשיך. "רוצה לבוא איתנו לקניון?" הוא שואל, ומתקרב אליו יותר ויותר עם כל מילה, עד שהוא עומד ממש מולי. 

כריס עדיין בוחן אותנו במבטו, עד שמאט לוחש לו משהו, וכריס ממהר להשפיל מבט ומגלה עניין פתאומי בכיסא שלו. אחרי כמה שניות של בהייה בכיתה הוא מסתובב והולך.

אני וכריס הולכים יוצאים מבית הספר כשאני שואלת, "הקניון רחוק מכאן?"

כשחושבים על זה .. איפה זה כאן? איפה אני בכלל?

"לא," הוא עונה בחיוך מוזר. "פשוט יוצאים מהפנימייה ואז ממשיכים כמה דקות ומגיעים,"

אז אנחנו בפנימייה. אף פעם לא ראיתי פנימייה אמיתית. אין לנו כאלה בזמן שלנו. היא לא נראית כל כך שונה מ..רגע. שקט פה. שקט פה באופן מוזר. אנחנו כבר כמעט ליד השער הראשי כשאני שמה לב שמאט עוצר ומתרחק ממני. מה קורה פה?

לפני שאני מספיקה להניד עפעף, כולי נוטפת מים. הם שפכו עליי מים? הם .. הם שפכו עליי מים!

אני מרימה את הראש ורואה את קייטלין, מאט ועוד כמה ילדים שהיו איתנו בכיתה צוחקים ומתלחשים ביניהם.

אני קמה בהחלטיות. אני אהרוג אותם!

טובב

אז סליחה על האיחור הענק [??] אבל עברתי את הטקס של הכיתה המדעית ועכשיו יש טקס סיום כיתה ט. בלהבלהבלה

ואני אחראית על קליפ קולי שאנחנו עושים. אני אשים לכם פה קישור קוליXD

והיה לי שבוע נחמד, התחלתי לקרוא את "חום" [ספר מדהיים♥] ואת "כאוס מהלך\החור שברעש" [החור שברעש זה שם הספר, כאוס מהלך זה שם הסדרה P:] וזה גם מגניב למרות שבהתחלה זה לא מובן בשיט. אם בית האדס לא יצא בקרוב אני אחנוק את ריק. אני חייבת את המנת פרסבת'יות היומית שלי!!! ;-;-;-;-;

אממ

עוד משהו? כנראה שלא .-.

אוו וסוף סוף התחלתי לכתוב את הפרק מוקדם ^~^ כבר יש לי חצי פרק בערך D:

אז, יום שבת הבא ניפגש P:

אתם בטח אפילו לא מבינים על מה אני מדברת ;-;

[אם אתם כן אז אתם קולים ואני סוגדת לכם]

אע והנה הקליפ XD [אנחנו עושים חיקוי ;-;]

http://www.youtube.com/watch?v=0brIXoLMvZ4