אוקיי, תקשיבו מה קרה.
כתבתי את הפרק הזה כל היום, ואז כשהייתי בשלבי סיום, נסגר לי הדפדפן. אז עכשיו אני משחזרת אותו, וזה ייקח לי זמן, אז כנראה אני אפרם אותו מחר. אבל, מצד שני, הוא נורא ארוךD:
טוב, נו, קבלו משהו שכתבתי בזמני החופשי כדי שיהיה לכם יותר קל לסלוח לי [?]
אני רצה. אני לא זוכרת למה, או ממי, אבל אני רצה.
עשן עוטף אותי, ואני משתעלת. אני מצמידה יד לפה, ומשתעלת שוב, ורואה שהיד שלי אדומה. דם.
אני מסתכלת סביב. אני ביער, אבל אני לא יודעת איזה, או איך הגעתי אליו. אני מרגישה דמעות נוזלות על לחיי, ואני צועקת.
"אלין!" אני שומעת קול גברי קורא בשמי. "תעצרי!" הוא מצווה עליי, אבל אני מגבירה את הקצב, מנסה להימנע ממפגש עם הלא-נודע שלו.
אני מאבדת את הכיוון שלו, ולא שומעת יותר את קולו כשאני מגיעה לקצה. קצה של צוק, שאם לא הייתי רואה את השמש מלפניי, לא הייתי מבחינה בו כלל. אני עומדת על הקצה ומסתכלת קדימה, לעבר האופק.
אני רואה עיר שלמה בוערת. החום, הגיצים, ואור השמש שמעליי גורמים לי למצמץ, ואחרי כמה שניות אני פוקחת עיניים עד כדי חריץ קטן, ורואה שזאת לא רק עיר. כל מה שנמצא בשדה הראייה שלי בוער. הכל בוער. אני שומעת צרחות מלמטה, והראש שלי פועם בכאב פתאומי. אני שמה את ידיי על האוזניים ומתקפלת לכדור מעוות, וצורחת מהכאב.
"אלין, צאי מכאן! עכשיו!" אני רואה אישה שעומדת ליד דלת שחורה וגדולה ומצביעה עליי. אבל אני לא רואה את זה, אני .. נזכרת בזה?
אני פוקחת עיניים במהירות ושבה למציאות. יער. שריפה. קצה הצוק.
אני מסתובבת על עקבותיי ורצה בחזרה אל תוך היער כדי לצאת. כדי להגיע אל העיר שלמטה.
אני רצה כעשר דקות כשאני שומעת צעדים רמים מאחורי ונעצרת בבהלה. יד תופסץ אותי וחוסמת את פי ואני נאבקת כדי להשתחרר עד שאני מאבדת את ההכרה.
***
אני מתעוררת בחדר לבן, שממש זוהר מרוב שהוא לבן. כל כך זוהר שאני מצמצמת את העיניים כדי לראות משהו.
"אלין .. שוב היית ילדה רעה?" אני שומעת את הקול של הגבר, אבל עכשיו הוא מוכר לי. "שוב יצאת לבד?" אני מנסה להזדקף, אבל מגלה לחרדתי שאני כבולה למיטת בית חולים ישנה. "את יודעת שאסור לך לצאת."
"אני הייתי שם!" אני צועקת ומטלטלת בידיי, מנסה להשתחרר, אך ללא הועיל. "ראיתי את השריפה, ראיתי את מה שעשיתם!"
"זה לא משנה מה ראית, כי כשתצאי מפה את לא תזכרי שום דבר," הגבר אומר בחיוך ומתקרב אליי.
הוא רוכן אליי. "את יודעת שלא-" הוא מתחיל להגיד כשאני יורקת עליו בלי לחשוב.
"את תצטערי על זה!" הוא אומר זעם ומנגב את הרוק שלי מהלחי השמאלית שלו. "תרדימו אותה!" הוא צועק ויוצא מהחדר.
שני גברים בחליפות מחויטות נכנסים לחדר עם מזרקים, ומתקדמים אליי. אני צורחת ונאבקת, עדיין מנסה להשתחרר, אבל הם מרסנים אותי ומזריקים לי את הנוזל הירוק שבתוך המזרקים.
כשאני מתעוררת, כל מה שאני זוכרת הוא את השם שלי, ואת הבית הענק שאני נמצאת בו.
אני רצה. אני לא זוכרת למה, או ממי, אבל אני רצה.עשן עוטף אותי, ואני משתעלת. אני מצמידה יד לפה, ומשתעלת שוב, ורואה שהיד שלי אדומה. דם.אני מסתכלת סביב. אני ביער, אבל אני לא יודעת איזה, או איך הגעתי אליו. אני מרגישה דמעות נוזלות על לחיי, ואני צועקת."אלין!" אני שומעת קול גברי קורא בשמי. "תעצרי!" הוא מצווה עליי, אבל אני מגבירה את הקצב, מנסה להימנע ממפגש עם הלא-נודע שלו.אני מאבדת את הכיוון שלו, ולא שומעת יותר את קולו כשאני מגיעה לקצה. קצה של צוק, שאם לא הייתי רואה את השמש מלפניי, לא הייתי מבחינה בו כלל. אני עומדת על הקצה ומסתכלת קדימה, לעבר האופק.אני רואה עיר שלמה בוערת. החום, הגיצים, ואור השמש שמעליי גורמים לי למצמץ, ואחרי כמה שניות אני פוקחת עיניים עד כדי חריץ קטן, ורואה שזאת לא רק עיר. כל מה שנמצא בשדה הראייה שלי בוער. הכל בוער. אני שומעת צרחות מלמטה, והראש שלי פועם בכאב פתאומי. אני שמה את ידיי על האוזניים ומתקפלת לכדור מעוות, וצורחת מהכאב. "אלין, צאי מכאן! עכשיו!" אני רואה אישה שעומדת ליד דלת שחורה וגדולה ומצביעה עליי. אבל אני לא רואה את זה, אני .. נזכרת בזה? אני פוקחת עיניים במהירות ושבה למציאות. יער. שריפה. קצה הצוק.אני מסתובבת על עקבותיי ורצה בחזרה אל תוך היער כדי לצאת. כדי להגיע אל העיר שלמטה.אני רצה כעשר דקות כשאני שומעת צעדים רמים מאחורי ונעצרת בבהלה. יד תופסץ אותי וחוסמת את פי ואני נאבקת כדי להשתחרר עד שאני מאבדת את ההכרה.***אני מתעוררת בחדר לבן, שממש זוהר מרוב שהוא לבן. כל כך זוהר שאני מצמצמת את העיניים כדי לראות משהו."אלין .. שוב היית ילדה רעה?" אני שומעת את הקול של הגבר, אבל עכשיו הוא מוכר לי. "שוב יצאת לבד?" אני מנסה להזדקף, אבל מגלה לחרדתי שאני כבולה למיטת בית חולים ישנה. "את יודעת שאסור לך לצאת.""אני הייתי שם!" אני צועקת ומטלטלת בידיי, מנסה להשתחרר, אך ללא הועיל. "ראיתי את השריפה, ראיתי את מה שעשיתם!" "זה לא משנה מה ראית, כי כשתצאי מפה את לא תזכרי שום דבר," הגבר אומר בחיוך ומתקרב אליי. הוא רוכן אליי. "את יודעת שלא-" הוא מתחיל להגיד כשאני יורקת עליו בלי לחשוב."את תצטערי על זה!" הוא אומר זעם ומנגב את הרוק שלי מהלחי השמאלית שלו. "תרדימו אותה!" הוא צועק ויוצא מהחדר.שני גברים בחליפות מחויטות נכנסים לחדר עם מזרקים, ומתקדמים אליי. אני צורחת ונאבקת, עדיין מנסה להשתחרר, אבל הם מרסנים אותי ומזריקים לי את הנוזל הירוק שבתוך המזרקים.כשאני מתעוררת, כל מה שאני זוכרת הוא את השם שלי, ואת הבית הענק שאני נמצאת בו.
ושוב, סליחהה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
