"זואי! קומי!" אני שומעת את אמא שלי צועקת לי מהקומה התחתונה. אני קמה באיטיות ומתמתחת תוך כדי. אני מחליפה את הפיג'מה הורודה-בהירה שלי לתלבושת שמונחת על הכיסא שלי, כמו בכל יום. אני נכנסת לחדר האמבטיה כדי לשטוף פנים ולהתארגן. אני אוספת את השיער האדום והמבריק שלי לצמה שמגיעה לי עד למותניים. תמיד אמרו לי שיש לי שיער ארוך, אבל אני לא רוצה לקצר אותו. לא בזמן הקרוב, בכל מקרה. היום הבגדים שנבחרו בשבילי הם מכנס ג'ינס כהה וחולצה צהובה בהירה. אני אוהבת מכנסי ג'ינס. המציאו אותם לפני שהתוכנית החדשה התחילה, אבל אחרי כמה שנים, החליטו להשאיר אותם בתוכנית. אבל אם זאת התלבושת של היום, זה אומר שכל השכבה שלומדת איתי בבית הספר תלבש היום את אותה התלבושת. אני מתאפרת באיפור שהושאר על הכיור. איפור הוא לא חובה בתלבושת, אבל אני אוהבת אותו, אז אני משתמשת בו. למרות שאני אחת היחידות בשכבה. אני שמה עיפרון שחור לעיניים, ומסקרה על הריסים ומורחת את השפתיים בחומר המנצנץ. איך קראו לו פעם .. גלוס, כנראה? אני יורדת לסלון כדי לראות טלוויזיה. יש לי עוד שעה עד שבית הספר מתחיל, אז אני רואה טלוויזיה בזמן הזה. אני תמיד מתעוררת בשעה שמונה, למרות שבית הספר מתחיל בתשע וחצי. פעם בית הספר היה מתחיל בשמונה, ונמשך עד שעות מאוחרות, כמו שלוש או ארבע אחר הצהריים, אבל בתוכנית החדשה - שעדיין מכנים אותה חדשה אפילו שהיא כבר בת עשרות שנים - בית הספר מתחיל בתשע וחצי ונגמר בשתיים עשרה. העולם המיושן היה כל כך חסר תועלת. התלמידים היו צריכים ללמוד חומר שלא ישתמשו בו בעתיד, והוא גם לא מעניין בכלל. והם עוד היו צריכים להיבחן עליו בכתב. איזה מזל שהתוכנית החדשה התחילה. עכשיו אנחנו לומדים רק את המקצועות החשובים באמת. אני עדיין זוכרת את היום הראשון שבו נתנו לנו את הדף עם כל החומר שנלמד עד סוף השנה השניים-עשר שלנו בבית הספר:
חשבון : אוכלוסיה כללית - חיבור, חיסור, כפל, חילוק. עובדי בנייה - שטחים וחישוביהם.
גיאוגרפיה : שינון מפות האיזור, מיפוי צמחים וחיות.
היסטוריה : המין האנושי לפני התוכנית החדשה, הקשיים, ההצלחה.
ספרות ומוזיקה : שיעורי רשות. העשרה בנושא האומנות הישנה.
כל שאר השיעורים מחולקים לפי המקצוע העתידי. מבחני המיון יערכו בסוף השנה התשיעית, ומהשנה הבאה עד סוף הלימודים יתווספו שיעורים בהתאם למקצוע הנבחר.
ומבחנים .. אנחנו לא צריכים דברים כאלה. הידע הכללי שלנו נסרק בסוף כל שנה כדי לראות מה נקלט במוח שלנו. אנחנו לא צריכים לשנן חומר, או לנסות לזכור אותו. אם אנחנו מקשיבים - הוא נקלט, ואז אנחנו עוברים. אם אנחנו לא מקשיבים, המוח לא קולט את המידע, ואז אנחנו נכשלים ונענשים. למזלי, אני תמיד מקשיבה, אז אני לא נכשלת. גם אין אצלינו ציונים. רק אומרים לך אם נכשלת או עברת. לא יותר, כי זה עלול לעורר קנאה. המבחנים היחידים שיש לנו הם מבחני המיון למקצוע העתידי שנצטרך לעבוד בו. שואלים אותנו שאלות אקראיות, ולפי התשובות שלנו מחליטים לאן אנחנו משתייכים. אני בתחילת השנה התשיעית, אז אני עדיין לא יודעת מה המקצוע שלי. אני אוהבת את המערכת הזאת. איך אנשים חיו פעם? עם כל הקשיים האלה .. זה בטח היה כל כך קשה.
אני מדפדפת בערוצים השונים, ערוץ האוכל .. ערוץ הקניות .. ערוץ ילדים .. ערוץ הטיפוח .. או! ערוץ הסדרות למתבגרים. אין לנו כל כך הרבה ערוצים, כי לא משדרים כל מיני שטויות לא חשובות כמו שהיו משדרים פעם, אז אני לא צריכה לחפש הרבה זמן. בשיעור היסטוריה סיפרו לנו שפעם היו אנשים שהייתה להם יותר מטלוויזיה אחת, ושהיא הייתה שטוחה והיו מניחים אותה על שולחן. שלנו מרחפת צמוד לקיר, אבל אי אפשר להזיז אותה בלי הכרטיס המיוחד שיש רק אצל הטכנאים, ככה שהיא לא יכולה ליפול בשום אופן. חוץ מזה, היא עשויה מחומר קשיח שפותח לפני כמה שנים שלא ניתן לשרוט או לשבור אותו בשום דרך שהיא. רק באמצעות המכונות במפעלים.
"אנחנו מפסיקים את השידור בשביל הודעה קצרה מראש האומה. אנא הקשיבו." אומר קול בטלוויזיה ומיד התוכנית מתחלפת לשידור ישיר לבית ראש האומה.
"אמא! אבא! רייצ'ל! יש שידור מיוחד! בואו!" אני צועקת, וההורים שלי מופיעים לידי כמעט מיד. כולם יודעים שאסור לפספס את השידורים המיוחדים. אבל רייצ'ל - אחותי הקטנה - לא מופיעה.
"איפה רייצ'ל?" אני שואלת את אמא שלי בלחישה.
"היא הייתה צריכה לצאת מוקדם." אמא שלי עונה לי. הספירה מאחור להודעה מתחילה. עוד דקה ותשע-עשרה שניות. עד שהשידור מתחיל אני כבר שוקעת במחשבות. אחותי קרואה כך על שם סבתא-רבא שלי, שחיה עוד בימים הראשונים של התוכנית החדשה. אומרים שהיא התנגדה לתוכנית, וכל כך קשה לי להאמין בזה לפעמים. למה שהיא תתנגד לתוכנית כל כך טובה? יש אנשים שאומרים שסבתא רייצ'ל חיה בעולם יותר טוב, אבל יש כאלה שאומרים שהוא היה עולם של רשע. אני לא יודעת למה להאמין, אבל אני שמחה שאני לא חיה בעולם ההוא. פעם למדנו בשיעור היסטוריה שאנשים בעולם הישן היו הורגים אנשים אחרים בגלל דברים טיפשיים כמו כסף. אם לא היינו לומדים את זה בבית הספר, לא הייתי מאמינה בזה בכלל. להרוג בן אדם אחר? זה פשוט לא .. לא אנושי. אני לא מאמינה ש-
"בוקר טוב לכל התושבים." ראש האומה קוטע את מחשבותיי. "היום יפתחו פעילויות נוספות אחרי השעה שלוש אחר הצהריים. בין הפעילויות יהיה מועדון ריקודים, קריוקי, אולם המשחקנים, באולינג, פעילויות שחייה .. " הוא ממשיך לדבר אבל אני כבר לא מקשיבה. פעילויות חדשות? יש פעילויות חדשות רק בימים מיוחדים, כמו סוף השנה הלימודים, תחילת השנה החדשה, מבחני סוף השנה וכו'. אבל מה יש עכשיו?
" .. שאר המידע יינתן היום בשיעורי ההיסטוריה. סעו בזהירות ואל תפרו את החוקים!" הוא אומר בנימה עליזה ומסיים את דבריו. השידור חוזר לסדרה שהייתה שם קודם, וההורים שלי חוזרים לחדרים שלהם. הם יוצאים לעבודה בתשע, וחוזרים בשלוש אחר הצהריים. הם לא מקבלים משכורת, כי אין מה לקנות. אנחנו מקבלים כל מה שאנחנו צריכים מהממשלה, ובתמורה אנחנו עובדים. מייצרים דברים, מלמדים, מטפחים גינות ... יש המון עבודות שונות. אמא שלי בודקת מוצרים - היא בודקת שהם ראויים לשימוש ושהם לא פגומים בשום דרך שהיא. אבא שלי הוא מנהל המפעל לייצור. אני יכולה להתחיל לעבוד רק אחרי מבחני המיון. אני נכנסת למטבח ולוקחת את המנה שאמא שלי השאירה לי מהשיש. חביתה עם גבינה לבנה, עגבניה חתוכה ומלפפון פרוס. אני מסיימת לאכול ויוצאת כדי להספיק לאוטובוס.
כשאני מגיעה לתחנה ורואה נערים ונערות נוספים שעדיין עומדים שם אני נושמת לרווחה. לפחות לא איחרתי.
אחרי כמה דקות האוטובוס מגיע ואני עולה עליו במהירות עם שאר התלמידים. אני אוהבת את האוטובוס של העיר שלנו. בכל עיר האוטובוס שונה. בכל אוטובוס יש מספר מושבים שתואם למספר התלמידים, כדי שלא יווצר מצב שבו יהיו תלמידים שיעמדו. חוץ מזה, כל אוטובוס צבוע בדרך שונה. שלנו הוא בצבע תכול עם דוגמת עננים כחולים-לבנים, שנראים חצי שקופים על הרקע. אם האוטובוס שלנו היה עומד במקום גבוה, כשהשמיים עצמם יהיו הרקע שלו, הוא ישתלב בהם. בעצם, נראה לי שאפילו לא היינו יכולים למצוא אותו ברקע השמיים, אם לא היו לו חלונות שקופים ומסגרות שחורות לחלונות ולדלת. אנחנו מתקרבים לבית הספר. יש בית ספר אחד לכמה ערים, בדיוק במרכז בין גבולות הערים השונות. מרחק נסיעה שווה לכל אוטובוס מכל עיר.
הגענו.
אני יורדת מהאוטובוס ומסתכלת על הבניין במשך כמה שניות. הוא זוהר - באופן הכי מילולי שאפשר - באור השמש. בית הספר הלבן והעגול זוהר, והוא נראה כל כך יפה.
יש לו שלוש-עשרה קומות; קומה אחת לכל שכבה, וקומת בסיס, שבה יש מזכירות, חדר מורים ושאר המקומות האלה, שמורים לא יכולים ללמד בלעדיהם. למה? אין לי מושג. אני נכנסת לבניין עם שאר התלמידים. כל שכבה מתחילה בזמן אחר מ-9 עד 9 וחצי, כדי שלא יהיה עומס שבו כל השכבות יכנסו ביחד. חוץ מזה, אסור לנו לשוטט בשכבות אחרות. אני נכנסת למעלית הגדולה והשקופה ומחפשת בדרך את קייט ואליינה.
"מחפשת אותי?" אני שומעת את קייט מצחקקת מאחורי. אני מסתובבת אליה ומחייכת לעצמי כשאני רואה אותה.היא מנסה לעשות צמה, אבל השיער הבלונדיני הסבוך שלה חושב אחרת.
"שוב לא הסתרקת?" אני צוחקת.
"היי, זאת לא אשמתי שיש לך משהו נגד שינה, אז את תמיד מספיקה הכל," היא אומרת בקול עצבני.
"זה לא שיש לי משהו נגד שינה, זה פשוט שאני לא מבינה למה לישון כל הזמן - "
"כשיש כל כך הרבה דברים להספיק!" אני שומעת את אליינה מאחורי, משלימה אותי בחיקוי מושלם של טון הדיבור שלי.
"או, אז גם את חושבת ככה?" אני אומרת בחיוך רחב. אני יודעת שהיא לא. היא פשוט שומעת את זה ממני כמעט כל בוקר.
"כמובן," היא אומרת בקול רציני. "זה בכלל לא קשור לעובדה שאני שומעת את זה כל בוקר," היא ממשיכה ושלושתינו צוחקות למרות הצפיפות במעלית. אף פעם לא ממש מעניין אותנו אם מישהו רואה אותנו. אף אחד לא ישפוט אותנו בכל מקרה.
"באיזה שעה את התעוררת?" אליינה אומרת בזעזוע כשהיא רואה את השיער של קייט, ואני צוחקת כשקייט מתעצבנת.
"אוף איתכן! לא נפגשנו סוף שבוע שלם והשיער שלי זה מה שמעניין אתכן?" היא מתפרצת. "אין לכן משהו אחר לדבר עליו?"
"אממ .. משהו אחר .. או, אני יודעת! בואו נדבר על שיעורי היסטוריה!" אני אומרת בקול עליז. וצוחקת אפילו יותר כשאני רואה את הבעת פניה של קייט משתנה.
"אוח. את כל כך מעצבנת! אמרו לך את זה פעם?" קייט שואלת אותי. "היסטוריה זה השיעור הכי מיותר שיש," היא מסבירה. "למי אכפת ממה שקרה פעם? לדעתי צריך להתרכז רק בהווה. חוץ מזה, זה לא כאילו שנצטרך את זה לחיים." היא נאנחת כשדלת המעלית נפתחת בקומה שלנו ואנחנו יוצאות החוצה עם שאר התלמידים. כשהאחרון שבהם יוצא, המעלית חוזרת למטה, לקחת את שאר התלמידים שנשארו למטה.
"בואי, נציל את השיער שלך," אני אומרת לקייט בזמן שאני מושכת אותה לשירותים, עם אליינה באה אחרינו.
"טוב, בואו נראה מה אפשר לעשות כדי לתקן את האסון הזה," אני אומרת וניגשת למלאכה של הפיכת השיער של קייט למשהו נורמלי.
"איי!" היא צועקת כשאני מנסה לסרק את השיער שלה עם האצבעות - מה שמצליח, אבל היא לא מוכנה לשבת בשקט - ואני משתיקה אותה.
"שקט! את רוצה להיראות כמו חיה דרוסה כל היום?" אני אומרת בכעס מזויף.
"לא שזה שתסדרי לה את השיער ישפר בהרבה .." אליינה אומרת לידי, אבל כשהיא רואה את הבעת הפנים של קייט היא מוסיפה, "סתם צחקתי. את יודעת שאת יפה," היא אומרת בקול מבוהל, כאילו שקייט תהרוג אותה פה על המקום. בעצם .. לפי הבעת הפנים של קייט זה באמת נראה ככה.
"אני הולכת ל-"
"לשתוק עד שאני אסיים, ברור?" אני קוטעת את קייט בזעם. מישהו חייב להפסיק את זה לפני שהן יהרגו אחת את השנייה. היא מנסה להנהן עד כמה שהיא יכולה כשכל השיער שלה בידיי.
"טוב .. רגע .. ו .. סיימתי!" אני מודיעה בחגיגיות ועוזבת את השיער של קייט במנוחה סוף סוף.
השיער שלה חלק לגמרי, ומסודר בצמת דג מסודרת, עם שני קצוות שנשארו מחוץ לצמה מקדימה. התסרוקת הזאת מתאימה לה ואני מחייכת בסיפוק.
"עזבי אותך מספרים, אני הולכת לבוא אלייך להסתפר." קייט אומרת בפה פעור כשהיא רואה את השיער שלה.
"שלא תצפי שזה יהיה בחינם, את יודעת .. אני ספרית מאוד מפורסמת, אני אפילו לא בטוחה שיהיה לי זמן פנוי בשבילך .. " אני אומרת בקול שבו אנשים עסוקים תמיד משתמשים.
"הכל פה בחינם, טיפשה." אליינה מתקנת אותי. היא צודקת. איך יכולתי לשכוח את זה? אין פה כסף. אנחנו לא משתמשים בו. מה קורה לי?
הצלצול קוטע את מחשבותיי.
"אנחנו מאחרות! קייט, אני נשבעת שאם אני אאחר ביום הראשון של הלימודים בגללך ובגלל השיער שלך .. " אליינה ממלמלת בזמן שהיא מושכת את שתינו לעבר הכיתה. אנחנו בכיתה השלישית מהמעלית, ככה שהדרך אל הכיתה קצרה.
ברגע שאנחנו נכנסות אני רואה שכולם כבר יושבים במקומות שלהם, אבל אף מורה עדיין לא הגיע.
אנחנו יושבות בשלושה מקומות פנויים בשורה השלישית. שלושה שולחנות של מקום יחיד שעומדים אחד ליד השני. כשאנחנו מתיישבות - כשאני בין קייט ואליינה - אני שמה לב למשהו מוזר. יש מקום פנוי בכיתה. או שמישהו מאחר והולך ממש להסתבך, או שיש תלמיד חדש, כי כמו באוטובוסים, גם בכיתות יש תמיד מספר מדויק של מקומות. המורה נכנסת ומקריאה לנו את סדר השיעורים שלנו השנה. יש רק שלושה שיעורים, אבל בכל שנה הם מסודרים שונה.
"שיעור ראשון - חשבון. שיעור שני - גיאוגרפיה. שיעור שלישי - היסטוריה. שיעור רביעי - הדמיה .. " היא אומרת ומתחילים רחשים בכיתה. הדמיה? מה זה הדמיה? בחיים שלי לא שמעתי על שיעור כזה. אף אחד שאני מכירה לא שמע על שיעור כזה. ובכלל, ארבעה שיעורי חובה? לא נראה לי שזה חוקי בכלל.
"תירגעו, כולם. תירגעו. שיעור הדמיה תמיד היה במערכת של השנה התשיעית עד השנה השנים עשר, אבל הסיבה שאף פעם לא שמעתם עליו היא שהוא סודי. כל אדם שידבר עליו עם מישהו שלא נמצא בשכבה שלו ייענש." המורה ממהרת להרגיע, אבל זה לא עוזר.
"ולהורים שלנו? ולאחים?" מישהו מהכיתה שואל.
"לא. אף אחד חוץ מתלמידי השכבה הזאת לא אמור לדעת שום דבר על ההדמיה." היא מסבירה.
"טכנית, את יודעת." קייט אומרת. יש לה מין חוש כזה למציאת פרטים קטנים ולא חשובים, ולמצוא דרך לחולל מהם מהומה.
"אל תתחצפי אליי, קייטלין המיטרן." המורה אומרת, מדגישה בכוונה את השם המלא של קייט. היא שונאת כשמשתמשים בו, וכל המורים יודעים את זה. חלק בוחרים להשתמש בזה בשביל לעצבן את קייטלין.
קייט מזעיפה פנים ומגלה עניין פתאומי בציפורניים הצבועות בצהוב-בהיר שלה.
המורה פותחת את פיה כדי להגיד עוד משהו כשמישהו נכנס לכיתה.
"סליחה על האיחור," אומר הנער בעל השיער השחור המבריק. מי הוא? לחשושים מתחילים בכיתה. זה נדיר שמישהו חדש עובר אלינו. מכיתה לכיתה עוד מילא, אבל בחיים לא ראיתי אותו. בשום כיתה. חוץ מזה, הוא אמור לדעת שאסור לאחר, לא משנה מאיפה הוא.
"מאחר ביום הראשון? אני רוצה שתלך לחדר המנהלת בסוף היום, ואז נחליט מה נעשה איתך. איחורים לא מתקבלים על הדעת. ברור?" המורה אומרת בקול נוקשה. וואו, כנראה יש לו המון מזל כי לרוב יכולים אפילו להשעות אותך בגלל איחור.
"איך קוראים לו? מי זה?" מישהי שואלת מאחורי. המורה מזעיפה לה פנים, אבל עדיין עונה.
"קוראים לו כריסטופר - "
"כריס, למען האמת," הנער - כריס - קוטע אותה. "כריס לייקווד." הוא אומר ומחייך חיוך שחושף שיניים לבנות ובוהקות.
"טוב, כריסטו - כריס," המורה מתקנת את עצמה במהירות. "שב שם ליד זואי." היא אומרת והוא יושב במקום הפנוי לידי.
יש בו משהו מוזר .. משהו .. לא שייך. ואני עומדת לגלות מה זה.
טוב, אז טכנית עכשיו 18:24. אז לא כל כך איחרתי. רק ב .. כמעט .. 24 שעות.
אווף.
לפחות הפרק ארוך D:
נכון? נכון? תנו לי לחיות באשליות.
אז אתמול הייתי אצל דודה ביומולדת. ושיחקתי משחק יריות עם בנדוד שלי. והיה כיף :3 [תוך 4 דקות שיחקתי יותר טוב ממנו D': ] ~גאווה~
טוב, אז אני רוצה שכל הפרקים יהיו ארוכים אז הרווחתם -,- עוד משהו? אממ .. חחחחח כל הסיפור אצלי בראש כמו בתסריט ונראלי שכל פרט שאני אעשה יהיה כזה שוק D: אוי. כפי שאמרה ריבר סונג (': [דוקטור הו *-*] ספוילריםםם!!!!
אז .. המשך שבוע נעים [?], מקווה שאהבתם את הפרק .. ו .. גאדדמיט תגיבו $%^& ותתקנו אותי אם משהו לא נכון #$%^&*
ביי♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
