סוד גורלי

אוקיי, תקשיבו מה קרה.

כתבתי את הפרק הזה כל היום, ואז כשהייתי בשלבי סיום, נסגר לי הדפדפן. אז עכשיו אני משחזרת אותו, וזה ייקח לי זמן, אז כנראה אני אפרם אותו מחר. אבל, מצד שני, הוא נורא ארוךD:

טוב, נו, קבלו משהו שכתבתי בזמני החופשי כדי שיהיה לכם יותר קל לסלוח לי [?]

אני רצה. אני לא זוכרת למה, או ממי, אבל אני רצה.עשן עוטף אותי, ואני משתעלת. אני מצמידה יד לפה, ומשתעלת שוב, ורואה שהיד שלי אדומה. דם.אני מסתכלת סביב. אני ביער, אבל אני לא יודעת איזה, או איך הגעתי אליו. אני מרגישה דמעות נוזלות על לחיי, ואני צועקת."אלין!" אני שומעת קול גברי קורא בשמי. "תעצרי!" הוא מצווה עליי, אבל אני מגבירה את הקצב, מנסה להימנע ממפגש עם הלא-נודע שלו.אני מאבדת את הכיוון שלו, ולא שומעת יותר את קולו כשאני מגיעה לקצה. קצה של צוק, שאם לא הייתי רואה את השמש מלפניי, לא הייתי מבחינה בו כלל. אני עומדת על הקצה ומסתכלת קדימה, לעבר האופק.אני רואה עיר שלמה בוערת. החום, הגיצים, ואור השמש שמעליי גורמים לי למצמץ, ואחרי כמה שניות אני פוקחת עיניים עד כדי חריץ קטן, ורואה שזאת לא רק עיר. כל מה שנמצא בשדה הראייה שלי בוער. הכל בוער. אני שומעת צרחות מלמטה, והראש שלי פועם בכאב פתאומי. אני שמה את ידיי על האוזניים ומתקפלת לכדור מעוות, וצורחת מהכאב. "אלין, צאי מכאן! עכשיו!" אני רואה אישה שעומדת ליד דלת שחורה וגדולה ומצביעה עליי. אבל אני לא רואה את זה, אני .. נזכרת בזה? אני פוקחת עיניים במהירות ושבה למציאות. יער. שריפה. קצה הצוק.אני מסתובבת על עקבותיי ורצה בחזרה אל תוך היער כדי לצאת. כדי להגיע אל העיר שלמטה.אני רצה כעשר דקות כשאני שומעת צעדים רמים מאחורי ונעצרת בבהלה. יד תופסץ אותי וחוסמת את פי ואני נאבקת כדי להשתחרר עד שאני מאבדת את ההכרה.***אני מתעוררת בחדר לבן, שממש זוהר מרוב שהוא לבן. כל כך זוהר שאני מצמצמת את העיניים כדי לראות משהו."אלין .. שוב היית ילדה רעה?" אני שומעת את הקול של הגבר, אבל עכשיו הוא מוכר לי. "שוב יצאת לבד?" אני מנסה להזדקף, אבל מגלה לחרדתי שאני כבולה למיטת בית חולים ישנה. "את יודעת שאסור לך לצאת.""אני הייתי שם!" אני צועקת ומטלטלת בידיי, מנסה להשתחרר, אך ללא הועיל. "ראיתי את השריפה, ראיתי את מה שעשיתם!" "זה לא משנה מה ראית, כי כשתצאי מפה את לא תזכרי שום דבר," הגבר אומר בחיוך ומתקרב אליי. הוא רוכן אליי. "את יודעת שלא-" הוא מתחיל להגיד כשאני יורקת עליו בלי לחשוב."את תצטערי על זה!" הוא אומר זעם ומנגב את הרוק שלי מהלחי השמאלית שלו. "תרדימו אותה!" הוא צועק ויוצא מהחדר.שני גברים בחליפות מחויטות נכנסים לחדר עם מזרקים, ומתקדמים אליי. אני צורחת ונאבקת, עדיין מנסה להשתחרר, אבל הם מרסנים אותי ומזריקים לי את הנוזל הירוק שבתוך המזרקים.כשאני מתעוררת, כל מה שאני זוכרת הוא את השם שלי, ואת הבית הענק שאני נמצאת בו.

ושוב, סליחהה

טוב, אני לא אגזים, לא כל כך לא נודע, אבל עדיין. כרגע, זה אחד הדברים שהכי מסקרנים אותי.

אני מתקדמת באיטיות, ומתקרבת יותר ויותר.

עברתי את השביל, ואני כבר ליד הדלת. לרגע אחד אני מתחילה להרים את יד ימין כדי לדפוק על הדלת, אבל מיד מורידה אותה. מה לעזאזל אני עושה? 

אני נסוגה שני צעדים לאחור, וממצמצת כמה פעמים לפני שהעיניים שלי מתרגלות. הבית שלו בוהק באור השמש מהמקום שאני עומדת בו. אני מנערת את ראשי ומסתובבת. אני מתחילה להתקדם חזרה אל המדרכה כשאני שומעת דלת נפתחת. לעזאזל.

"היי," אני שומעת את הקול המוכר מאחורי. למה לעזאזל באתי לפה? "מה את עושה כאן?"

"אה.. סתם .. פשוט .. "או, יופי. נהדר. התירוצים צפים אצלי בראש, מתערבבים אחד בשני, עד שאני פולטת בביטחון עצמי מוגבר מדי, "אתה הרי תלמיד חדש, אז רציתי לדעת מאיפה באת אלינו." ולמה אתה פה? אבל את זה אני כבר לא אומרת.

"או." הוא אומר ומבט מעט מאוכזב על פניו. "אז באת את כל הדרך לבית שלי בשביל לשאול אותי מאיפה אני?" חיוך ניצחון מבזיק פתאום על פניו.

"לא," אני צוחקת. "הבית שלי נמצא שם." אני אומרת ומצביעה עליו "פשוט הייתי בדרך לסרט עם קייט ואליינה ו-" אני עוצרת כאן. ומה? אני לא יודעת למה באתי לפה. ובטח שהוא לא יודע.

הוא עוקב אחרי האצבע שלי, וכשמבטו נח על הבית שלו הוא פורץ בצחוק, שמשום מה אני מצטרפת אליו.

אחרי שאנחנו מפסיקים לצחוק הוא מסתכל עליי בחיוך לשמך כמה שניות, ואז אומר, "אלינוי."

"מה?" אני שואלת, מבולבלת.

"שאלת אותי מאיפה אני, לא? אני לא מתחיל לדמיין דברים, נכון?" הוא אומר בחיוך, ואז מסתכל לצדדים בצורה פרנואידית ומשעשעת.

אני צוחקת ועונה לו, "אה .. כן, פשוט שכחתי. אני לא ממש מרוכזת מאז ה-"

"הדמיה?" הוא משלים אותי וזוכה למבט סקרן. "אני זוכר מה קרה." הוא מסביר את עצמו. "את בסדר?"

"כן, בטח. למה שאני לא אהיה?" ובאמת, למה שאני לא אהיה בסדר? אוף. השיערו הזה בטח דפק לי את המוח.

"לא הוא לא, את בסדר." כריס אומר בחיוך, ומהמבט שלי אפשר לראות שאני מזועזעת לגמרי מהתגובה שלו. "את .. אממ .. " הוא אומר ושם יד על העורף בתנוחה מביכה ומסתכל על הרצפה. "את אמרת את זה בקול רם." הוא אומר ומגחך.

"אוי, באמת?" אני אומרת ומגחחת לעצמי. אני מרגישה כמו מטומטמת. באה לפה ומגחחת כל הזמן. או, יופי, הוא עוד יחשוב שאני מפלטררת איתו. אלוהים, אני הייתי חושבת ככה!

רגע. כמה זמן אני כבר פה? הסרט. אני מאחרת לסרט. לעזאזל.

"טוב, אני צריכה ללכת אז .. נדבר .. מחר?" אני אומרת ומתחילה ללכת, חזרה למסלול המקורי שלי.

"נתראה!" הוא צועק אחריי ואני שומעת דלת נטרקת.

כשאני מגיעה לקולנוע אני רואה את קייט ואליינה מחכות בכניסה, עם מבט עצבני על פניהן.

"איפה היית? ההקרנה עומדת להתחיל!" קייט מתפרצת עליי.

"אוי, תירגעי, מראים את הסרט הזה כל יום במשך חודשים!" אני אומרת וצוחקת.

"זה לא אומר שאת יכולה לאחר ככה," אליינה אומרת בקול ממורמר ומושכת אותי פנימה לתוך האולם.

כמו שחשבתי, האולם מלא לגמרי, חוץ משלושה מושבים ריקים בשורה האחרונה - צפוי בהחלט.

אנחנו מתיישבות במהירות והסרט מיד מתחיל. אם בכלל אפשר לקרוא לזה סרט. זה יותר סיפור. דברים של פעם. קטעי חדשות, שירים, כל מיני דברים.

במשך חודש שלם יש את אותם הקטעים שוב ושוב, וכל חודש הם משתנים. פעם היו קוראים לזה .. אממ .. חדשות בידור, אני חושבת? 

חוץ מזה, זאת כבר הפעם השלישית שאני רואה את זה. הסיבה היחידה שבגללה אני רואה את זה שוב ושוב היא שמתוך שעה וחצי של "סרט" יש חצי שעה של שירים שאני ממש אוהבת.

וככה בעצם כל ה"סרט" מחשבותיי נדדו לדברים שבכלל לא קשורים אל בית הקולנוע, אל העיר, אל הזמן שלנו.

"זואי! זואי, הסרט נגמר, את באה?" אני שומעת את אליינה קוראת לי. או שזאת קייט?

אני ממצמצת וקמה, אבל הבעיה היא שאני לא יודעת איפה אני, כי אני לא באולם הקולנוע יותר. אני עומדת ברחוב נטוש, שמכוניות עומדות בצדדיו, חונות בשלווה, ופתאום אני שומעת בכי.

אני מסתובבת במהירות לכיוון הבכי ורואה שני גברים בחליפות צועקים על שני אנשים. הם צועקים על .. זוג ? אישה בלונדינית, וגבר בעל שיער כהה. הזוג צועק, והגברים בחליפות משיבים בצעקות משלהם, ודוחפים את הזוג. אבל הבכי לא מגיע מאף אחד מהם.

אני מתקרבת בזהירות, מסתתרת מאחורי מכוניות, ומציצה על מה שמתרחש.

שני הגברים מחזיקים תינוקת בעלת שיער אדום בוהק, עטופה בשמיכות.

הזוג צועק, והאישה בוכה.

מה קורה כאן? הם ... הם חוטפים את התינוקת?

אני מתקדמת לכיוונם, רוצה לשאול, לעזור אולי, אבל בשנייה שאני ממצמצת אני שוב באולם הקולנוע, ואני רואה שקייט ואליינה מסתכלות עליי במבט של היא השתגעה או מה?

"את באה?" הן שואלות. אני מהנהנת ובאה אחריהן. אנחנו הולכות הביתה ביחד, והן עסוקות בריכולים וצחקוקים, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא מה לעזאזל קרה הרגע?

אה, כן, אז התמונה לא קשורה, אבל זה פרסבת' ואני מתה על זה♥

אז ... סליחה על האיחור! היה לי טקס סוף שנה והסתבכתי ו .. דברים ו .. כן, תירוצים בעיקר. אוף.

אז הוא גם קצר, וגם באיחור, אבל אני אפצה אתכם! מבטיחה!

הפרק הבא יהיה :

א. הרבהה יותר ארוך

ב. ביום שבת ^^

מה שאומר שזה פחות זמן לחכות D:

תנו לי לחיו באשליות שאני לא כותבת מאכזבת וכושלת ;-;

אממ .. אני כנראה הולכת מחר לקנות ספרים, וקונים לי שישה D:

אז אני בטוח קונה את הסדרה של מלאך משמיים [אם יהיה ;-;] ואני צריכה המלצה לעוד שלושה ספרים.

רעיונות מישהו?

טוב, אז בזמן ששוטטתי לי בישרא מצאתי לי פתאום פוסט עם תחרות כתיבה D:

האתגר הוא לכתוב פוסט שעוסק בסיבות של "למה לא לרוץ" אז החלטתי לנסות P: [הכינו את עצמכם מראש לכישלון חרוץ, חוויה מזוויעה, ו..אממ.. אין לי יותר שמות גנאי אפשריים בשפה גבוהה שיכולים להתאים לפוסט .-. ]

בקיצור, אני - בתור יצור עצלן ביותר, אכתוב לכם 10 סיבות למה לא צריך לרוץ (:

1. למה לרוץ כשאפשר ללכת? 

2. כשרצים, מזיעים. ואז אתם מריחים כמו מישהו שלא יודע מהי מקלחת. לא נעים. ושום דאודורנט בעולם לא יעזור אם תחליטו לצאת לכם לריצה ספונטנית. אתם תחזרו ספוגים בזיעה עם ריח של .. אוי, שאני לא אתחיל אפילו.

3. עם כל הכבוד, אמנם ריצה היא דבר בריא, אבל גם לשבת בבית ולאכול פירות זה בריא. טוב, נו, מי בכלל אוכל פירות? אבל נגיד. בתיאוריה, אפשר להיות בריאים גם בבית.

4. שמעתם פעם על התכווצות שרירים? זה מה שקורה כשאתם מתאמצים מדי. או רצים. כן, כן, ריצה גורמת לכאב בלתי נסבל לפדלאות למיניהן.

5. למי יש זמן לרוץ? הפרק החדש של דוקטור הו משודר, הספר הלא-גמור עדיין על השידה, הבטן שלי שוב מקרקרת [!] ועדיין אין לי כוח לקום מהספה. כל כך הרבה דברים לעשות!

6. ריצה שורפת קלוריות. אתם רוצים להגיד לי שאחרי כל העבודה הקשה של לקום מהספה, להכין לעצמי אוכל, ולאכול אותו, ולהוסיף קלוריות לגופינו החמדמד, אנחנו שורפים אותן?! בשביל מה אכלתי בכלל? או, לא. הן לא הולכות ממני, זה ברור?

7. אתם יודעים כמה דברים צריך להכין בשביל לצאת לריצה הפשוטה הזאת? צריך לסדר את השיער ככה שלא יפריע [בנות. שיער ארוך. חום=רצח.] , צריך להכין בקבוק עם מים, צריך למצוא בגדים מתאימים שיהיה לנו נוח לרוץ בהם, צריך למצוא דיאודורנט טוב [כבר אמרתי שהוא ממילא לא יעזור?] , וצריך לפנות את לוח הזמנים העמוס שלנו! [קריאה, רביצה על הספה, צפייה בטלוויזיה ואכילה אלו הן פעולות שאני לא מוכנה לוותר עליהן!]

8. יש מכוני כושר מסיבה מסוימת. ראשית, עד שאתם מגיעים למכון הכושר אתם כבר עושים מלא ספורט! חשבתם על זה פעם? אוי, עזבו אתכם ממכוני כושר. יש אמצעים בבית. כפיפות בטן, כדור, חישוק [למי שיש, כמוני למשל. -חיוך מסופק-] אחות קטנה ומעצבנת שדורשת שירדפו אחריה כדי שהיא לא-היי! מי הרשה לך לצייר על הקיר הזה?! אני אהרוג אותך!

9. אם באמצע הריצה תחליקו, תיפלו, ירד לכם דם, תאבדו את ההכרה - יותר מדי תרחישים שיכולים לקרות. לא עדיף להישאר בבית ולדעת שתישארו בחיים עוד יום? [ואם מכונית כלשהי תדרוס אתכם כי חלפתם על פניה מהר מדי והיא לא הספיקה לראות אתכם?! ]

10. עד כמה שריצה היא מיותרת, יש לכם מספיק ממנה בבית, במינונים קטנים. "כל המוסיף גורע", שמעתם על זה? להלן דוגמאות למצבים המזעזעים שבהם אתם נדרשים לבצע פעילות זו בלא-רצון :

*אוי, לעזאזל! הספגטי שלי נשרף! -דופקת ריצה למטבח-

*אמרתי לך כבר מקודם להתרחק מהקיר הזה! -רצה לאחות כדי למנוע את מעשי הזדון שלה מלהימשך ולהשליט טרור על כולנו-

*"בואי הנה!" ~ הקריאה הנואשת של אמא שמנדנדת יותר מדי ודורשת לראות אתכם מתייצבים לידה כעבור שנייה. -רצה לאמא-

*יש מבצע בסטימצקי!!!! -רצה לכיוון החנות עם חיוך מוזר דבוק על הפנים, מחליקה ונופלת, קמה ומעמידה פנים שזה לא קרה, מסתכלת לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא ראה, להמשיך לרוץ, להגיע לחנות המיוחלת, לחבק ספרים ולהעמיד פנים שלא רצת את כל הדרך. דרך חצי קניון.-

ובכך בעצם מסתיים הפוסט, מקווה שעזרתי בבחירת ההחלטות הנכונות, חבריי הקוראים.

נתראה ביום שבת D:

אה, והתבקשתי להביא כאן את הקישור של המשימה (:

אז הנה D:

XOXO

"אז... מה קרה שם?" קייט שואלת כשאנחנו יוצאות מהחדר ומסתכלת עליי בחיוך.

"אה .. פשוט .. כמה ילדים מפגרים. לא צריך להתייחס לזה-"

"אני ארצח אותם!" אליינה מתפרצת לדבריי. "מה נראה להם בכלל? מי הם חושבים שהם?"

"אני אומרת לך, צריך להגיד להם שיבטלו את השיעור הזה!" קייט מתערבת. זה נשמע הגיוני. אם השיעור הזה הוא כל כך מסוכן, אולי באמת צריך לבטל אותו. אבל אני לא רוצה שיבטלו אותו. ההגיון שלי שוב מתהפך ומתבטל.

"ומה איתכן?" אני שואלת, מנסה להעביר את נושא השיחה אליהן.

"מה איתנו?" קייט שואלת והבעת בלבול על פניה.

"איך אתן הסתדרתן שם?" אני שואלת ורואה שהן מתחילות לנוע באי-נוחות. או, יופי.

"אה .. היה .. בסדר." אליינה  אומרת לי בחיוך מוגזם ומסתכלת על קייט.

"בסדר איך?"

"אממ .. אנחנו די .. אממ .. מקובלות שם." קייט אומרת בחיוך מתנצל.

"אה."

"אני מצטערת, זואי. היינו צריכות לבקש להיות כולנו יחד-" אליינה מתחילה להגיד כשאני קוטעת אותה.

"לא, זה - זה בסדר. אני שמחה שטוב לכן שם." אני אומרת בחיוך מאולץ וממהרת לשנות נושא. כל כך נמאס לי כבר לדבר על זה. "אז .. מה אתן עושות היום בערב? אתן רוצות שנלך לראות סרט או משהו?"

"בטח!" שתיהן אומרות בתיאום
מושלם, ואז מסתכלות אחת על השנייה ופורצות בצחוק. אבל אני לא יכולה להתאפק ומצטרפת לצחוקן.

"טוב, אז .. היום בשבע. בבית הקולנוע החדש, כן?" אני אומרת כשאנחנו יוצאות מבית הספר, ונועצת בהן מבט מזהיר. מבט של אל-תעזו-לאחר-או-להבריז-לי. 

"בסדר! נתראה שם." אליינה עונה לי בחיוך ונכנסת לאוטובוס. אחריה נכנסת קייט, ואז אני.

שלושתינו יושבות בשורה האחרונה, אחת ליד השנייה, ואוטובוס-העננים-בשמיים מתחיל לנסוע. מחשבה מוזרה מרחפת במוחי פתאום, ובלי שום אזהרה אני שואלת את קייט ואליינה, "אתן יודעות איפה כריס גר?"

שתיהן מפנות אליו את המבט שתיאום מפחיד ומחייכות.

"נראלי שהוא גר ברחוב הירח החמישי."אליינה אומרת בחיוך. אני גרה ברחוב הירח השלישי. זה אומר שאנחנו גרים ממש קרוב.

"למה את שואלת?" קייט ממשיכה את אליינה בנימת קול משועשעת. למה באמת אני שואלת? למה זה מעניין אותי?

"את רוצה להגיד לי שאת לא מסוקרנת בנוגע לתלמיד החדש והמסתורי?"אליינה פונה אל קייט בנימה מאשימה, וחוסכת ממני את הצורך לענות.

הנסיעה עוברת בפטפוטים חסרי משמעות ובריכולים, וכשאני יוצאת מהאוטובוס ונכנסת הביתה, תחושה מוזרה מורה אותי ללכת למחשב ולחפש ספרים.

סלייד. אני נזכרת בה בחיוך פתאום. איך קראו לספר שהיא רצתה שאני אקרא ... הארי .. הארי פוטר! אני מקלידה את השם בזריזות ומתפלאה למצוא אלפי תוצאות. אני נכנסת לאחת מהן וקוראת את התקציר.

הארי פוטר מעולם לא היה כוכב של נבחרת קווידיץ' שמזכה את קבוצתו בנקודות תוך כדי רכיבה על מטאטא גבוה מעל האדמה. מה זה קווידיץ'? למה לו לרכב על מטאטא? מוזר.

הוא לא מכיר לחשי קסם, מעולם לא גידל דרקון מביצה, ומעולם לא עטה גלימת היעלמות. 

הוא מכיר רק את חייו האוממלים עם משפחת דרסלי - דודו ודודתו האיומים ובנם הדוחה דאדלי, בריון מפונק, מגודל ושמן. החדר של הארי הוא ארון פצפון בתחתית המדרגות, והוריו המאמצים מעולם לא חגגו את יום הולדתו. וואו. איזה חיים מגעילים.

אך כל זה עומד להשתנות כשמכתב מסתורי מגיע אליו בדואר ינשופים: מכתב עם הזמנה למקום מופלא שהארי - וכל מי שייקרא עליו - לא יוכל לשכוח לעולם. כי שם הארי מגלה לא רק חברים, ספורט אווירי וקסמים בכל דבר, העחל בשיעורים וכלה בארוחות, אלא גם גורל גדול שמחכה לו .. בתנאי שהוא יצליח לשרוד!

הספיק לי. אני חייבת לקרוא את זה. אני פשוט חייבת. אני ניגשת לסלון ללוח הברזל המרובע שמספק לנו ספרים וסרטים ומקלידה את השם.

עוברות כמה שניות עד שהמערכת עונה לי בתשובה מאכזבת. הספר שביקשת לא קיים במאגר. 

אוף. אני אצטרך להשאיל אותו מסלייד. אבל אני אראה אותה שוב רק בעוד שבוע! אוח.

אני מתיישבת מול הטלוויזיה ורואה תוכניות אקראיות, עד שאני מעבירה את מבטי על השעון במקרה ורואה שהשעה היא כבר 6:20. לעזאזל. אני מאחרת! אני קמה מהספה במהירות כזו, שהראש שלי מסתובב לכמה שניות, ואני עומדת במקום כדי לייצב את עצמי, ואז רצה למעלה ומחליפה בגדים בזריזות. לפחות את הבגדים שאנחנו לובשים אחרי שעות בית הספר אנחנו בוחרים לבד. זה לא שיש מבחר גדול, אבל עדיין.

בסוף אני לובשת גופייה בצבע צהוב בהיר, ושורט כתום בהיר. הכל כל כך בהיר. כשחושבים על זה, מתחילים לשים לב לבהירות של הכל רק כשרואים את הצבעוניות של הזמנים ההם.

השיער שלי פזור והנעליים שלי הן נעליים שטוחות רגילות בצבע צהוב בהיר.

אני יוצאת מהבית ומתחילה ללכת לכיוון הקולנוע ובדרך עוברת את רחוב הירח החמישי. הסקרנות שלי גוברת עליי ואני עוצרת וסוקרת את הבית שמולי. אני מתחילה ללכת קדימה אל הלא-נודע של הבית שלו.

אז .. היי D:

בסוך לא עשו לי בדיקת דם מסיבות שונות .. אני מאושרת!!!

חוץ מזה, התחלתי לקרוא את נולדו בחצות [ספר מהמם] ואני עדיין תקועה באמצע של החור שברעש ;;

ואין לי הרבה מה לכתוב-היי מחר אני מחזירה ספרים!!!!!!

ווהווווו

ומסיימת ב-1 וחצי DD:

אז אני אתחיל לכתוב את הפרק מוקדם .-.

טוב אני חופרת כבר XD

ביי DD:

נתראה שבת הבאה ~~

"מה לעזאזל אתם עושים?!" אני שומעת קול של נערה קורא מאחורי ממש לפני שאני מתקרבת אל מאט מספיק בשביל -

"מה אכפת לך?" קייטלין אומרת בקול ארסי.

"תלוי. את אוהבת את הפרצוף שלך מעוך? כי אם כן, אכפת לך שאני אמעך לך אותו?" הנערה מחזירה לה באותו קול ארסי. קייטלין נושפת בכעס ומתרחקת ממנה. היא ניגשת אליי ואומרת כבדרך אגב, "הם סתם דפוקים." עם חיוך ענקי מרוח על פניה. יש לה שיער גלי בצבע חום בהיר עם פסים דקים בצבע זהב. הוא מדורג, והחלק הקדמי שלו מגיע לה עד למרפק והאחורי עד המותניים. אני רוצה לשאול אותה אם היא צבעה אותו - כן, אני יודעת, השאלה הכי לא קשורה שיש - כשאני שומעת אותה שוב.

"נו, אתם עדיין פה?" היא אומרת ויורה מבט אכזרי לכל אחד מהנערים שעדיין עומדים שם. הם נסוגים ומתחילים להתרחק משם במהירות.

היא מעבירה את מבטה חזרה אליי, ופתאום היא נראית כמו הבן אדם הכי נחמד בעולם. העיניים הירוקות שלה מבזיקות בחיוך.

"אני אמילי," היא אומרת בקול ילדותי ומושיטה לי יד. "אבל את יכולה לקרוא לי סלייד."

אני צוחקת, ומושיטה לה יד, ואז נזכרת שאני בעצם רטובה לגמרי ומשפילה מבט. אני עדיין בחולצה הצהובה והג'ינס. היא בוחנת אותי במבטה, אבל החיוך לא יורד מפניה.

"שמעי, הם סתם מטומטים. בואי, אני אתן לך משהו יבש ללבוש." היא אומרת ומושכת אותי אחריה חזרה לכיוון בית הספר. 

"לאן -" אני מתחילה לשאול.

"לבית הספר. יש לי עוד בגדים בלוקר." היא אומרת בשלווה בזמן שהיא מושכת אותי איתה. פתאום היא עוצרת ומסתובבת אליי, וסורקת אותי במבטה. "אלא אם כן את רוצה להישאר בבגדים האלה -"

"לא, זה בסדר." אני קוטעת אותה בחיוך.

היא פותחת את הלוקר הכחול, שנראה בדיוק כמו כל השאר, אבל בפנים הוא שונה לגמרי ממה שהייתי מצפה. הוא מכוסה בתמונות, משפטים ודברים אחרים שמקשטים אותו ונותנים לו מראה מיוחד. הוא גם מלא בספרים. ספרים שלא ראיתי בחיים. כן, יש לנו הרבה ספרים בבית, בעיר שלנו, בתוכנית החדשה, אבל רובם אלקטורניים, ושונים לגמרי מאלה.

"על מה את מסתכלת?" היא שואלת כשהיא רואה שאני בוהה בספרים שלה. היא עוקבת אחר מבטי, ושולפת ספר שנקרא הארי פוטר ואבן החכמים. אני מעווה את פניי בשאלה והיא כמעט מפילה את הספר. היא מחזירה אותו ללוקר, כדי שלא תפיל אותו, כנראה. "את רוצה להגיד לי שאף פעם לא שמעת על הארי פוטר?!" היא אומרת בזעזוע ופוערת את פיה. "הפסדת חתיכת חלק מהחיים שלך! זה בין הספרים הכי טובים שקיימים!" היא אומרת ומחווה בידיה בדרמטיות.

"אני .. פשוט אין לי -" אני מתחילה להגיד שאין לי את הספר הזה, כי הוא לא ממש .. אממ .. קיים .. בזמן שלנו, אבל מפסיקה בדיוק בזמן, ונותנת לה להשלים אותי.

"שלא תעזי להגיד לי שאין לך זמן. קחי את זה, ואני דורשת שתקראי אותו. היא אומרת בהחלטתיות בזמן שהיא מוציאה את הספר מהלוקר שלה ודוחפת לי אותו לידיים, אבל שנייה לפני שאני לוקחת אותו היא מרחיקה אותו ומתחילה לצחוק. "את עדיין רטובה!" היא אומרת ומחניקה צחקוק. "את רואה מה עשית? החור העצום שלך בהשכלה גרם לי לשכוח לגמרי איך את נראית!" היא אומרת ומצביעה עליי ואז מתחילה לצחוק שוב.

"היי! אני לא נראית כל כך גרוע!" אני מוחה בצחקוק ומנידה בראשי, ומתחילה להרגיש סחרחורת.

"את בסדר?" אמילי.. סלייד שואלת אותי. אני מהנהנת, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה בזה. הכל מיטשטש, ואני שומעת קולות עמומים. "זואי!" אני שומעת אותה צועקת לפני שאני מתעלפת.

"זואי! זואי, את שומעת אותי? תתעוררי!" אני שומעת קול עמום ומוכר קורא לי. אני ממצמצת והאור של המנורות שמעליי מסנוור אותי.

"היא התעוררה!" אני שומעת מישהו צווח. אני פוקחת עיניים ורואה שאני שוב בבית הספר שלי. בית הספר שכל כך התגעגעתי אליו.

ואני .. רטובה? מה לעזא-

"זואי, איך את מרגישה?" אומרת המורה. אני מנערת את ראשי. ריי.

"אני .. אני בסדר." אני אומרת. וזה לא שקר. אני באמת מרגישה בסדר. אני רק .. מבולבלת.

"למה .. למה אני רטובה?" אני שואלת בקול מהוסס.

"אה .. " ריי מתמהמהת קצת לפני שהיא עונה. "ההדמיה .. היא .. היא משפיעה עלייך גם כאן. מה קרה בהדמיה?" היא שואלת. 

"פשוט .. כמה .. אממ .. זה לא משנה. למה לא חזרתי לכאן ישר כשנגמר השיעור?" אני שואלת בשביל להסיח את דעתה מהבגדים הרטובים שלי, ואני מחייכת בהקלה כשזה מצליח.

"למען האמת, אני לא יודעת. היה קצר כלשהו במכשיר שלך, שגרם לך להישאר שם רבע שעה יותר מכולם." ריי עונה בשלווה, כאילו שזה דבר נורמלי. אולי זה באמת דבר נורמלי? אני מפחדת לגלות. 

"זואי, את מקשיבה לי?" ריי אומרת בקול רם, ומסתכלת עליי מוזר.

"אה, אממ, כן. מה אמרת?"

"אמרתי, שכנראה המים גרמו לקצר, אז תשתדלי לא להירטב שוב." היא אומרת ואני מהנהנת. לא להירטב שוב? בסדר גמור. אבל זה כבר לא תלוי בי. זה יותר תלוי בכל שאר האידיוטים האלה בבית הספר ההוא, שאני אפילו לא יודעת איפה הוא נמצא, או איך קוראים לו.

"רגע .. זה אומר שאם אני נפצעת שם, אני נפצעת גם כאן?" ואם אני מתה שם .. אני מתה גם כאן? זאת היא השאלה העיקרית שלי, אבל אותה אני כבר לא אומרת בקול רם.

ריי מהנהנת באיטיות. 

אולי מישהו מת פה פעם? אלוהים, אלוהים, אלוהים.

לא .. לא יכול להיות ש .. ואולי כן? ואפילו אם כן, איך היינו מגלים על זה? השיעור הזה הרי כל כך סודי. התרחיש עולה במוחי.

אני מדמיינת מפקדנים שבאים לדלת עץ לבנה, בחזית של בית מטופח כלשהו, דופקים על הדלת. אישה פותחת את הדלת. בעלה מאחוריה, רואה טלוויזיה, לא שם לב למתרחש, או אולי מתעלם? בנם עדיין לא חזר מבית הספר.

'מה קרה?' האם שואלת, ונתקלת במבטים חמורי-סבר של המפקדנים. 'זה הוא? משהו.. משהו קרה לו?' והם משפילים מבט, והיא קוראת לבעלה, אבל אסור להם לדעת מה קרה. לא באמת. אז הם בטח מספרים להם סיפור כיסוי כלשהו.

'הוא נפגע על ידי אוטובוס.' זה כנראה אחד השקרים האלה שלהם. מעניין כמה פעמים זה כבר קרה, או אם זה יקרה שוב.

יש כמה שניות של שקט, שריי מפרה כשהיא מכחכחת בגרונה.

"טוב, כולם משוחררים! נתראה מחר!" היא מודיעה בקול רם והחד מתפנה במהירות.

אז זה רק הולך ומסתבך, הא?

בשם כל האלים! סיימתי את הפרק בזמן! זה נס!

טוב אז השבוע שלי לא היה כל כך מרתק, אבל יום ראשון הולך להיות מפחיד ברמוות. O_O

עושים לי בדיקת דם! ואני מפחדת מבדיקות דם ;-;

אני יכולה לרצוח מישהו ואז לשרוף את הגופה שלו ולצחוק תוך כדי, אבל אני מפחדת מבדיקת דם. אין הגיון -,-

אוף. לא רוצה. WISH ME LUCK.

חוץ מזה, קראתי את אשמת הכוכבים - ותהיו בטוחים שאני אכניס את זה לסיפור בפרק כלשהו - ובלי להגיד ספוילרים, זה ספר אדיר. באמת. אני נותנת לו 10\10. אבל מה, תכינו לכם טישו או משו כי זה ספר ממש עצוב ומרגש ;0;

אוח. אז קנו לי 4 ספרים D:

אשמת הכוכבים,צל לילה, נולדו בחצות, ומפוצלים [שכבר קראתי♥]

אז יש לי משימה לשבוע הבא P:

היה לי עוד משהו להגיד אבל שכחתי, אז קבלו שיר יפה D: 

נ.ב - מעכשיו אני אפרסם גם סרטון כלשהו כל שבוע ^~^

נ.ב.ב. - אינלי מושג מה נ.ב אומר, אם מישהו יודע אתם מוזמנים להגיד לי P:

http://www.youtube.com/watch?v=kXYiU_JCYtU

אהה 

וגאדדמיט [שוב] תתקנו אותי אם יש לי איזה שהן טעויות כתיב, עלילה לא מובנת, מה שאתם רוצים.

הדר? איי לאב יו :** חעחעחע

ביי ושבוע טוב [?]