לפעמים
הנפש בלי רשות
נסחפת לניחוח שעובר מולה
והבטן והלב
מרגישים זכרונות
שמעולם לא היו קיימים להם
לפעמים
כשעובר מולי אדם
אני נופלת לזיכרונות וריחות
כשעובר מולך עולם
והנפש בלי רשות
נשפכת ומתלפפת סביב ניחוח
והעור והלב מצטמררים
לזכרונות שמעולם לא היו שלו
וכך אתה הולך
אוחז פיסות סמיכות וחמימות של זיכרונות, מתנות עתיקות ומרגשות
בשבילי הלילה
יש קיר
שלפעמים יש בו סדקים
אליהם מקרבים את העין
וזיכרונות סמיכים וחמימים
מכים בסחרורת
ועולם
קריאות אחרונות לאור שנשאר מהשקיעה, אוספות את עצמן לתחתית השמיים
מאיפה העצב הזה
איך רקמתי ממנו גלימה שלא יורדת?
פעם אחת בקיץ
בחדר הקודם שלי
התעוררתי, לא יודעת מה הייתה השעה
אבל השמש ממש טבלה חצי אצבע בשמיים
ממש חושך ודקה
ואור בחוזק של אור שרואים מחריץ של מנעול בחדר חשוך ומואר.
ושכבתי על המיטה עם שמיכה דקה , על הגב
והגוף שלי היה רפוי ושקט
והמאוורר שעומד מולי הוציא רעש לבן מקסים
וורם וורם וורם
בשקט ושוב ושוב ושוב
והצליל הזה רק חפר לי ספירלות בכרית והראש שלי עמוק יותר ויותר ניכנס עד שנהפכתי לבד קליל
המאוורר היה חשוב
הרוח הגרועה שלו והצליל החורק שלו בתיזמון העייפות והצלילות של השעה, נתנה לי תחושה...
אותה תחושה כשנזכרים בילדה קטנה שלוחשת סוד לאוזן, והפ' וש' והס' מדגדגים וכל נשימה ברורה
היה לי קיר משלי
עליו ציירתי עד שלא היה מקום
הייתי מותחת את האצבעות גבוה גבוה כדי למצוא פיסה לבנה קטנה להכתים
ונידחקת לפינות קטנות כדי לצייר קישקוש
אמא ואבא נתנו לי להתפרע עליו
עד שיום אחד הוא נצבע ומאז אסור היה לי לצייר עליו יותר
אבל לפחות המשכתי להדביק עליו חננות.
גם כשהעולם יקרוס
אני שמחה
שתמיד יש לי את הפינה הזאת
רק דף ועיפרון
אפילו לא זה
היידים שלי
תמיד
שיש לי את הכוח לבריאה ליצירה
שלא בא ממני אפילו
ובאמת כמו בשיר
זה תמיד חיכה לי
תמיד היה שם
לצידי
גם כשהייתי רחוקה
וגם באפלה
גם כשלא נגעתי והזזתי
ניהיה אבק וליכלוך על העפרונות והטושים והמכחולים
אבל הם תמיד עומדים שמה
יודעים שאחזור מתישו
שהאצבעות שלי יחבקו אותם וירקדו איתם
גם אם לכמה רגעים
הם לא יתלוננו ולא ישפטו אותי
הם יתנו לי להכשל ולהצליח
וגם אם הכרחתי את עצמי לגעת בכם לפעמים
המגנט היה על הצד הלא נכון ונימשכתם החוצה מיד
ולפעמים המגנט היה על הצד הנכון
גם כשלא רציתי
אז המשכתם וסיפרתם את הסיפור שלי השקט
שלא נאמר גם בתוך תוכי
הרגשתי את הכאוס נמשך לקווים שגם כשלא אהבתי, היו הילדים שלי
וההשתקפות שלי
נכון
שלא ידעתם עדיין קווים של שמחה
עדיין לא למדתי לצייר חיוך לא עקום
החיים ילמדו אותי
וגם אתם
סליחה שידעתם רק עיינים שקטות
וגופים נוזלים
אבל אתם לא שפטתם אותי אף פעם
כי ידעתם שזה ישמח אותי
שכשהעצב והבילבול יראו צורה ויבראו בזכותכם
אני אחייך
אני
שוכבת על הרצפה
בתוך מים רדודים אך עמוקים מספיק כדי שהפנים שלי יעלמו בתוכם
ושקט שקט
אני יכולה לראות ברכיים של אנשים
למרות שכבר השמש שקעה
ברכיים ורגליים
שרצות לעברי וקוראות לי
אבל כל כך שקט שמה
שאני לא שומעת אותכם
כל כך שקט
ששכחתי איך לדבר במילים של העולם
ושל עצמי
כל כך שקט ורחוק
אני מרגישה
שכל הים הוא אני
כל המים הם אני
וההרגשה הזאת תחילה מפחידה אותי
מרתיעה אותי
ולאחר מכן משאירה אותי אטומה
כי הים מדבר בעד עצמו לא?
הוא ידאג להכל כבר
אבל אין לו מילים ושפה, המילים של העולם ששכחתי איך לדבר בהם
החול שמעופף על הקרקע ומתפזר
נראה כמו השילדה שלי
ואז אני יודעת שהחלק של כדור הארץ שאני עליו הוא כרגע ההפוך
כי השלדה בחוץ ואני בפנים
הים בפנים והקרקעית בחוץ
איך בעיר האפורה?
ואיך בעיר הצבעונית?
אחד משוטט לבד עם צביטה בלב
בין זרים ויצורים משביל אחר
והשני
השני משוטט בליכלוך וצבע
באהבה ובחרב שבורה
נגד החיים
אחד
תולש את ידיו יום אחרי יום
בניסיון למשוך את רגליו הכואבות
ובניסיון להרים את הסלע שמתחתיה מתחבאת הנפש שלו
השני
רוקד ריקוד מבולבל אל תוך הלילה והיום
בין טיפוסים
והשיניים שלו מתנדנדות מהנגיסות שנאחזות במקומות שונים
עם אהוב קרוב לליבו
מתערבב בעיר זרה
והאחד
בלי בית
מטייל בין אבנים אפורות ועורבים
בחלל ריק ולבן
שהעבר והעתיד
ריקים כמו שמיים בקיץ מחניק
השני
מסתכל על השלג היורד ומסתתר מתחת לזרוע של גג
עשן נעים מעיף למעלה
והאחד
עשן צורם נושף
והסיגריות נגמרות ומתחדשות נגמרות ומתחדשות
גם לשני
הן נגמרות ומתחדשות
אבל ההרגשה שלהם שונה
כשהם עומדים מול חפיסה חדשה.
שני לבבות בתוכי
וכמו מאניה דיפרסיה
כל אחד מהם
כשאני כותבת עלייהם
אבל בשניהם יש מרירות
ובשניהם יש שמחה
אבל הדלתות סגורות..
____
הייתי חופרת מנהרה
ובונה מדרגות מלוכלכות
כמו בחלום
מדרגות מלוכלכלות שבצעד האחרון
הרגל תדרוך על הדשא הזוהר
ואורות יצופו על האוויר הירוק
ואם תמשיכו ישר ישר
תגיעו לאוקיינוס
יש אוטובוס שנוסע עליו
ואם תרצו תוכלו להניח סדין על המים ולשבת עליו
אולי יתמזל מזלכם ויבוא הלוויתן
הוא ייתן לכם להניח את היד עליו
ויסחוף אותכם בתנועות עגולות במים ומחוץ להם
ותשמעו שקט כל כך מרגיע
שהצלילים הקטנים של הצלילה ישברו אותו בצורה מרעננת
והלב שלכם ירעד בהתרגשות
והאוזנייים והשפתיים והאף ועיינים יפלטו אנחת רווחה
________________
ברוח מעורפלת
הזיכרונות ניכנסו לבית הקולנוע
כל אחד בכיסא שלו
אולם מלא
לקחו בכניסה רגשות בדלי
הסדרן לוחש לא לפזר אותם על השטיח
אבל האולם מתמלא והרגשות נופלים ומתערבבים ומתפזרים
כשהאור נכבה
וכולם מתנדפים
עם מטאטא קטן
לתוך יאה צבעוני ומלוכלך
נאספיות השאריות
ונזרקות לפח הרחוק
שם קמות לתחיה מחדש מתחת לדמויות עוברות.
_______
אז מה שלומך באמת ירח?
אחרי כל כך הרבה זמן שפיספסנו אחד את השני
בסביבות שמונה
כשאתה אופקי אליי
ומלא הדר, השעה הזאת ממש מחמיאה לך אדון ירח
אתה ענק וזוהר
יום אחד אלך עד אלייך ואתה תלווה אותי ותתרחק בכל צעד
כמו שהיית צוחק עליי כשהייתי קטנה
מהחלון של האוטו
והים.. מה שלומך ים? פעם אחרונה שניפגשו היו כאלה רוחות חזקות
כמעט עפתי לשמיים
ואתה הפחדת אותי קצת
טוב אתה תמיד מפחיד אותי
אבל געשת וריסקת כל מה שהיה בדרכך
כמעט הצלחת להשתלט ולפלוש עד הסוף
את כל החוף מילאת!
ראיתי כמה שמחת מזה
אולי יום אחד תצליח לשבור ולכסות את הצוק הזה שם שחסם אותך
אני מקווה שכשזה יקרה תיהיה רך איתי
____________________
זה פשוט
שהכל טעון בכל כך הרבה רגשות בגוונים
מול הסורגים העגולים שמתערפלים בעשן מחלוני
אל הרחוב החשוך והמעומעם
כמו נר מהבהב
הרחובות ניראו לי
והאיש השקט עם הקפוצון שעבר
וצעדיו היו כמו מנגינה חלושה
הכל תמיד טעון בכל כך הרבה צלילים
וצבעים
ואפלוליות ובהירות
הכל משתלב להוויה
שבראשי מרגישה כאילו אני מקשיבה ליצירה מוזיקלית מדהימה שכרגע נבראה מולי
עם כל כך הרבה הרמוניה וניגודים
והלב שלי משתולל
(((
אחרי הרבה שנים עם המדים הירוקים הלוחצים
מסתכלת על כולם כותבים פתקים לכותל, מתרגשים ומתמלאים בכוחות
טוב אני אכתוב איתכן ונלך לשים
ושלפה פתק ועט
הסתכלה ממושכות על הדף
וכל מה שראתה זה דף, ובראשה עברה תמונה שלה הולכת לקיר ותוקעת את הדף בין החריצים
ואז.. כל מילה שניסתה לדלות מליבה - התערבבה והרגישה לא במקומה
והיד שלה סירבה וזרקה את העט חזרה
וככה מול דף ריק באוויר ירושלים, הבינה את מה שניפנפה מלהתעמת בו
בדרך לאוטובוס כולן שמחו
והיא.. ראשה היה כבד על הרצפה.
0000000000
אולי היא תשב איתי על ספסל ותדבר על הגברים של חייה, ואני אהנהן ואצחק
תמרוט סיגריות ותסתיר את העצב בהצלפות פה
יש אנשים כאלו
-
המדרגות המקושקשות
שלוש קומות
18 שנים כבר
שאני יורדת ועולה ויורדת ועולה
הדמות הקטנה
מתארכת ומתארכת
חדר המדרגות
איפה שירדתי עם אמא ואבא יד ביד
איפה שירדתי לשחק עם השכנות למטה
איפה שעבדו עליי השכנות, כשעוד הייתי קטנה ומאמינה במפלצות
שיש שמה רוחות ואיך שפחדתי לעלות שם אחר כך כל השנים
חדר המדרגות
איפה שירדתי ועליתי
כשחזרתי מהיסודי
כשהחולצה התלכלכה וסימנים כחולים לא ידועים היו לי על הברכיים
מכל ההתרוצציות והנפילות
חדר המדרגות שרצתי בו כשהייתי מאחרת בחמש דקות הביתה, לחוצה שאבא לא יכעס
חדר המדרגות שהייתי עולה בו וכשאין אף אחד עושה כל מיני פרצופים מוזרים לעצמי וצוחקת לבד
שהייתי מנשקת את כל המזוזות ליד הדלתות כי פחדתי שהאיש שרוצח אנשים, הזה שהשכנות שלי סיפרו עליו
עדיין שם, והייתי אומרת אלוהים ישמור עלי אלוהים ישמור עלי
חדר המדרגות
שעליתי בו בבדידות כשהייתי בתחילת החטיבה
ואיך חדר המדרגות היה חגיגי כל פעם שהבאתי אורחים
ואיך שהייתי בתיכון רצה למטה,כי הייתי מאחרת לבית ספר אבל מה שהפריע לי זה שאני מאחרת לשבת מחוץ לשערעם יניב ולעשן סיגריה שפותחת את היום ברוגע
וכשהייתי יורדת בשקט בשקט
בסוף התיכון
כדי להתגנב החוצה
ועולה עם השמש, בעייפות
חדר המדרגות
שאני רואה עכשיו פעמיים בשבוע
כשאני עולה עם תיק כבד מהצבא
ומדים משופשפים ומזיעים
הלוואי והייתה מצלמה שם כל הזמן הזה
והייתי יכולה לחבר בסרט קצר
את כל הרגעים האלה, לצפות בי בקו ישר
מי ידע
שחדר מדרגות, המקום האירעי הזה
ינצור כל כך הרבה רגעים
אני והמצלמה
אני זוכרת איך אז
בשעות צהריים אפרוריות
הייתי רצה עם עדשה
לתפוס טיפות שנופלות מעלים
וקרני שמש צהובות
שיוצאות מעננים
ושום דבר לא היה חשוב
רק הצבעים והחיוכים
וגם התמונות הכי עצובות
שהייתי עוצרת
של ילד שאף אחד לא רצה לשחק איתו תופסת
או של שביל רטוב והרוס
גם הם
היו ממוגגות את הלב שלי
ומזרימות זרמים של שימחה
וזה הרגיש כמו הפעם הראשונה
כל סיבוב
וכל לחיצה
אני אקנה מצלמה חדשה
ואטייל בשכונה
אני חושבת שמצאתי תרופה..
___________________
חורף טוב זה חורף שבשעות הצהריים האורות בתוך האוטובוסים דולקים
הרבה אנשים מעדיפים את החורף.
זה קל לאהוב את החורף
הוא נוטף מאווירה אפלולית ומיוחדת
מלא במראות ורעשים
השמיים תמיד מלאים בעננים וצבעים
לעומת הקיץ החם
שאת השמיים שלהם מכסה מסך לבנבן צהבהב עכור אך מסנוור
לא הרבה זוכרים את האווירה של הקיץ
לא זו הברורה, של השמש, הים, החמימות
אני מדברת על הימים הקשים יותר של הקיץ
הממיסים
הכבדים
בהם כולם בורחים הביתה לשבת מול האוויר הקר שיוצא מהתקרה
בימים הללו
שהחום עומד במקום
וכל האוויר עצור
הכל נוזלי
צהבהב
דומם ורועש
זה תמיד הזכיר לי מעין הפגזה גרעינית
ואז יש את הימים האלה
שיש בהם רוח חמה ויבשה
שהם ההמשך לימים הלחים - זה העשן מהמדורה שניכבתה
וכולנו נהפכים לדמויות קטנות שאיזה מרושע הכניס לתנור
ואם אהבתם את שעת הדימדומים
בקיץ היא הכי קסומה שאפשר
בשעה הזאת הכל מתעורר והולך לישון
כאן לפחות
מספיק לעמוד ליד החלון ולנשום את האוויר היבש והחם
לשמוע את כל הצעקות של הילדים הקטנים מהגינה
וליפול לזכרונות שאין להם לא צורה ולא מילים
זיכרונות שהם אינן שלך
זיכרונות שהרוח החמימה והיבשה מעבירה לך.
הקיץ הוא בהחלט מיוחד.
____________________
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: