למה הכל כל כך ביקורתי במוח שלי ובסביבה
התקשרתי ורציתי רק קצת חום
וישבתי ורציתי רק קצת חום
והלכתי ורציתי רק קצת חום
למה כל הקרובים מנדים אותי בראש שלי או במציאות?
למה אני מרגישה כמו תולעת חסרת עמוד שידרה
ולמה אף אחד לא מקבל אותי פשוט בזרועות פתוחות וזהו
למה בסוף יום האמת היא שאני צבועה?
למה אני מתנהגת כמו אנשים שאני איתם
למה אני כל כך כל כך
שונאת את עצמי?
כשישבתי שמה על המדרגות וכל הגפרורים נזרקו על הרצפה
כדי להציע לך מנחה ואתה מצאת משו אחר
וכשישבנו על ספסל והלשון שלך התמתחה רחוק ודקרה אותי
וכשדיברנו מרחוק למה ההטפה והכעס
ולמה היום
פשוט לא אמרת שלקחת כוס אחרת?
למה הסתכלתי כל כך על הכביש
למה הניכור הענקי הזה
ולמה כשישבתי איתך
הרגשתי כל כך לבד
כל כך כל כך לבד.
כולנו נהפכים למפלצות כולל אותי?
הייתי היום בלתי ניראת באמת באמת בלתי ניראת!!!!!
באמת!!
המקפיא נסגר
ועמדתי מאחוריה בשקט
למה אני מקווה שיקרה לי משהו רע כדי שאנשים יעריכו?
למה אני מרגישה עלובה יותר ויותר עם כל שורה
כאילו אני מלקה לעצמי על הגב ואולי אני בכלל הולכת על שושנים
למה
כשאני רוצה סליחה
היא מתנדפת כמו הרוח
וממני יונקים אותה כמו ..
ואני מפחדת מיום ליום שהחושים והיצירתיות שלי נאבדת
והמוח שלי מפסיק להיות טרי ומפותח
אלא ניהיה מצומצם וסגור, ככל שאני יותר יותר מתוודעת לסביבה
למה היא אמרה ככה
שיהיה לי ממש קשה בחיים?
למההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
למה אני רוצה להתקשר לבקש סליחה
שוב לדרוך על עצמי
תמיד להוריד מעצמי
תמיד לשמור את הפה סגור
תמיד
להיות כמו מים ולהתאים
או לא להתאים ופשוט להיות בשקט בצד
ביישנות בגיל 30 זה מגוחך
מה אני אעשה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: