קשקושי פילוסופיה נכחדת

הסתכלתי ליד. הכל היה מתואר בדיוק כמו שמתארים אמזונות, רק שהנשים נהנו מאור השמש והיו בשריות ויפות, בלי שרירים ובלי חרבות.

היו שם המון רובוטים. הם בעיקר הגנו על חבורת הנשים המרדניות האלה, שבחרו לחיות להן מחוץ לכלל העולם. "אי אפשר להתנתק כבר ולקנות לעצמך בקתה. יבוא מישהו ויגיד שהוא קונה את האדמה מהממשלה. ואני אגיד שפה בחרתי לגור. ואז תבוא הממשלה ותיקח לי הכל. אז מה זה שווה?" שמעתי ברקע. הקול שלה היה חזק מאוד. היא הייתה הדוברת של המדינה הקטנטנה הזאת. הן הכריזו על מדינה, והרובוטים האלה איימו כל כך על המנהיגים הגברים, שפשוט הסכימו להן. "לעולם יש יותר מדי בעיות. ידעתי שאוכל לשכנע אותם. למדתי רוסית שנה שלמה רק בשביל לשכנע גם אותם. הם לא כל כך מבינים אנגלית, הרוסים האלה." לקחו אותי באזיקים. הייתי אסיר. הייתי באמצע הג'ונגל באפריקה. הייתי ביער גשם עצום, עד שמגיעים לטריטוריה שלהן. הן קראו לעצמן נובה. חוץ מזה, לא ניתן שום שם. כשדיברו עליהן, דיברו על נובה. הן לא נשים יפות בצורה קיצונית, הן פשוט לא היו מרוצות מהעולם הזה.

"אתה פולש. אני מקווה שאתה יודע את זה." אמרה לי האישה ששלטה ברובוט שהחזיק אותי. אחלה תחלופה לכוח פיזי לקטנטנה הזאת. קטנטנה ובלונדינית. אחת שבטוח הייתה עורכת דין, ראיתי את זה. 

"אני רק כתב..."

"בשביל לקבל מאיתנו ראיון, אתה צריך לדבר עם הדוברת שלנו. אתה יודע את זה." היא אמרה בקול ענייני. מזלזל בי על כך שאני גבר. מזלזל על מה שיש לי בין שתי רגליים. מתפאלת בעצמה מהזוג שלה. זוג בקושי מורגש. היא הייתה כל כך קטנה שנראתה מעט כמו נער בן ארבע עשרה, אבל היה לה קול מהפנט. 

"אי אפשר ליצור איתכן קשר. אף אחד כבר לא יודע מה מתרחש אצלכן."

"יודעים. מי שצריך לדעת - יודע." 

"אבל העם, העם רוצה לדעת. אני שליח העם."

נהיה לי מאוד חם בשלב הזה. התחלתי להזיע. הגוף שלי לא רע בכלל עם חום, יכולתי לשרוף בגיהנום הג'ונגלי הזה, אבל זה היה חום שונה. קצת לא טבעי. 

"אני מקווה שאתה בסדר עם הגוף הנשי." אמרה הקטנטנה, והרובוט דחף אותי לתוך מקלחת ענקית. שם ראיתי אישה, גם לא גדולה מדי במידותיה, מתקלחת. ראיתי את שיערה הצבוע, וזהיתי את הגזרה הקלאסית שלה. זאת הייתה הדוברת. הדוברת של הנשים האלה.

הסתכלתי אחורה, וראיתי שאלה רק אני והיא. מוזר. הסתכלתי עליה, והיא כאילו לא שמה לב אלי. אבל לא הייתי גס רוח. מאוד הובכתי מהגוף העירום שלה. הסתכלתי הצידה, מנסה להראות בכוונה שאני מכבד אותה, ולא מציץ.

"מבחינתי, זה בסדר גמור, עירום." היא אמרה. קול נוקב, משועשע. היא הייתה בנאדם משועשע. היא אהבה את הדבר, היא אהבה את זה. "מבחינתי, זה טבעי, ולמה לא. כמובן שאפשר לשמור חלק פיזי מיוחד לדברים מיוחדים, לא כן? מצד שני, אין צורך להצניע. ואני לא כל כך זונה, אה? ואם הייתי...לא הייתי יקרה במיוחד." היא צחקקה. היא ניקתה את עצמה בסבון. גילחה את רגליה. את בית השחי שלה. והגיעה גם עד לעורוותה. לא הייתה לה בושה. "שמעתי שהפרת את החוקים שאנחנו בנינו. חוקים זה חוקים, וככה החלטנו. גברת ו' וגברת ס' הצליחו להקים אותנו, והקול שלי הוא הפתח היחידי לכאן. אי אפשר להיכנס, אלא אם אתה בנאדם מספק." היא היסתכלה עלי, תוך כדי שהיא גילחה את בית השחי. היא עשתה פרצוץ מצחיק. לא ידעתי אם לצחוק, ואם זה הולם. חייכתי. קיוויתי שזה הולם. "מה תרצה לדעת?" היא עצרה ממלכת הגילוח, ולקחה משקה. נדמה לי שזאת הייתה בירה. אבל אני לא אלכוהוליסט גדול, אז אין לדעת. 

"רציתי...לדעת. עליך." לא רציתי לדעת עליה, אבל אמרתי עליה. ולא יכולתי לחזור בחזרה.

"אנחנו החלטנו שהעולם הזה לא מספיק. ושאי אפשר לשנות את כולו, עד שנמות ואז יזכרו וישתנו, אז החלטנו להתנתק ממנו. להמית אותו, לא אותנו." היא אמרה, ועיניה בערו. 

היא התקלחה שעה שלמה ואני עמדתי והקשבתי. הקשבתי לדוברת שלהן. הקשבתי לה, זאת שלא אוכל לקרוא לה אישה, ולא אוכל לקרוא לה גבר, כי ספק היא ספק הוא הדבר הזה. אבל היא מופלאת. וככה קראתי לה מאז ועד סוף ימי חי, מופלאת. היא הייתה הפלא הנדיר הזה, שמתרחש מדי פעם לכמה שנים, והיא אהבה את זה, ואני אהבתי לראות אותה אוהבת משהו.

"איך אתן מתרבות?"

"פעם ראית את גבעות הפחד? סרט האימה הזה, עם הדברים המפחידים?"

"לא." 

היא גלגלה עלי עיניים, כאילו הייתי בור גמור. "לא חשוב. כולם שם זכרים, היצורים המבחילים האלה, חוץ ממישהי אחת, והיא טובה. אבל עזוב את זה. הם צדים בני אדם שמגיעים לאיזור, ובשביל להתרבות, הם אונסים את הנשים, מחכים תשעה חודשים עד שיוצא הצאצא שלהם, ואז הורגים אותן. 

זאת התסבוכת בלהיות גבר. אתה צריך לשמור את האישה, עד שגופה יגדל את הילד. אנחנו יכולות לתפוס גבר אקראי מכל חלק בעולם, לגרום לו לשכב עם האחת שרוצה אותו, ולהרוג אותו לעזאזל." היא המשיכה לשפשף את עורה כאילו שום דבר לא קרה. פערתי עיניים לרווחה. "סתם סתם. זה לא מה שנעשה לך. אנחנו נובה, שכחת? אנחנו לא אמזונות, שעושות בדיוק את מלאכת הגבר. כל כמה זמן כל כמה נשים צריכות להיכנס להיריון בשביל ההמשכיות שלנו. ברור לנו שאם יוצא זכר, אנחנו מחזירות אותו לאביו, או נותנות אותו למשפחה אומנת. זאת האמנה שלנו. אנחנו נשים מכל העולם, הצלחנו למצוא את המובחרות. אם את לא מוכנה להיפרד מהילוד בכל זאת, והוא זכר, את יכולה להישאר כאן - עד שמולאים לו שלוש שנים. זאת התקופה שהם מתחילים לזכור. אנחנו לא רוצות שיהיו צלקות על אף אחד, לכן אנחנו שולחים אותן לדרכן. מביאות להן כסף. מסדרות להן חיים. אף אחד לא יודע שהיא מכאן. אם זאת נקבה, והיא רוצה להשאיר כאן את בתה, היא מוזמנת. אם היא רוצה לעזוב איתה בכל זאת - היא מוזמנת. אם הנערה רוצה לעזוב, היא מוזמנת. זה עניין מאוד מסובך. בירוקרטי, כמו שאני שונאת, אבל זה הופך את זה לכיף. הגברים הם או מכרים שלנו, מהחיים של פעם, או מתנדבים. לפעמים, אם אנחנו לא מוצאות אף אחד שישכב עם אחת מאיתנו במודע - אל תפחד מהמילה הזאת, כי אני כבר רואה את עינייך נפערות שוב - אנחנו הולכות לעולם שלכם ולוקחות זרע מבנק הזרע." היא הסתכלה עלי, כאילו זה דבר מובן מעליו. "ככה אנחנו מתרבות. יש כאלו שלא רוצות להיות בהיריון בשום פנים ואופן. הרעיון של קריעת הגוף מזעזע אותן. יש רבות כאלה, בערך שישים אחוז. לכן אנחנו מסתובבות ושואלות נשים אם הן רוצות להצטרף. מדי פעם הן מצטרפות. אנחנו קבוצה קטנה, יקירי. אנחנו סה''כ חמש מאות נשים. מכל העולם. יהודיות, מוסלמיות, נוצריות, בודהיסטיות, חסרות דת ועניין לא סגורות על עצמן. הלכנו לאפגניסטן ושאלנו גם אותן. יש לנו כסף. אף אחד לא מכיר את מספקות הכספים שלנו. אתם, העולם החיצוני, מודעים רק אלי. ואם אתם פולשים, אתם מודעים לט', שנמצאת ממש שם, הבלונדה הקטנה הגברית קצת..." היא קרצה לי. "וזהו." הענייניות חזרה. "אתם לא מכירים אף אחת אחרת. כי הן חיות ביניכן, ולוקחות המון כסף. ויש לנו את הרובוטים שלנו. מה אתה חושב שהם עושים? הרי ממילא אף אחד לא מעז להתקרב אלינו."