קשקושי פילוסופיה נכחדת

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי יושב בחברת כמה אנשים, אחד היקר לי מכולם, עוד אחת שהיוותה אבן דרך חשובה בחיים שלי, ועוד מישהי חדשה. באמצע התיכון עדיין. הם יושבים ומקשקשים על הבעיות שלהם, הנפשיות בעיקר. אני כרגלי החדשרק זרקתי הערות הומוריסטיות בוטות ודעתניות. הם צחקו, ואני שקעתי שוב בכאב הראש הידוע לי מהחודשים האחרונים. הנושאים שהופיעו די הרבה בשיחה היו סקס(כמובן), בעיות ביטחון עצמי, אינטימיות והאח והיחיד - פסיכולוג.

אני זוכר את עצמי בגיל 16. נקרעתי לחלוטין עם עצמי, וקשקשתי ליועצת בית הספר שלי שאני חייב פסיכולוג. אבל אין להורים שלי כסף. אני חייב עזרה, ואני אנשור מבית הספר, ושהשתגעתי. הייתי בדיכאון נעורים עמוק, אותו אזכור לנצח בתור אחת התקופות המשמחות ביותר של חיי. הרגשתי חי, הייתי משוגע הרי. מרדתי בנורמות, יש לי סיפור לספר. 

וזה העניין. אפשר להגדיר עד כמה החיים שלך היו שופעים בתוך - איזו מין סיפורים אתה יכול לספר? אנורקסיה היא סיפור. הפרעות קשב וריכוז היא סיפור. טראומות הן סיפור. אישפוז הוא סיפור. להכניס את עצמך לחרא, ולקרוא לעצמך משוגע, זה וואחאד של סיפור. (אני כל כך מנסה להימנע ממילות סלנג, אבל הן תפסו אותי כבר מזמן)

במקום להיתפס על עצמך, אנחנו מעדיפים לאבד את הראש שלנו לחלוטין. אתה צוחק כשאנשים אומרים שאתה מעשן המון, נהנה לחלוטין כשקוראים לך אלכוהוליסט. "אל תשכבי איתו!" - הפכה למחמאה כבר מזמן. "את לא אוכלת כלום" - זה בראש המחמאות שאפשר לקבל. אנחנו צוברים את המחמאות האלה, יודעים שאנשים מדברים עלינו. מתהלכים על מדרגות הגאווה שלנו, יורדים לאט לאט אל העם ויודעים שמדברים עלינו. הנקודות שלוחצות לנו על האגו בפיסכולוגיה מתרוצצות מרוב תענוג, וכך גם אנחנו. 

למה לעזאזל כל אחד צריך פסיכולוג? הרי זו שטות גמורה. למה לעזאזל בחרתי אני, תלמיד שהצטיין בכל דבר, להיות חלק מארגון הנוער המשוגע, שבדר''כ כלל נכשל. 

תנו לי לספר לשם שינוי את הסיפור שלי עם השיגעון שלי. 

הייתי בהכל. אנורקסיה, משחקי סקס ואגו, אלכוהול וסיגריות. הברזתי מבית הספר, הוצאתי אפילו פטור הזוי על תלבושת(פטור לא קיים). לא התגייסתי, עברתי בית הספר כי התיכון שלי כבר לא היה מוכן לקבל אותי(וכי לא הגעתי לאף שיעור, המגן שלי היה 10). עברתי לבית ספר של ילדים שלא מסתדרים עם המסגרת. נדפקתי. 

מאנורקסיה ניפטרתי כבר מזמן, זה התיוג הכי נוראי שיכלו להביא לי אי פעם. סקס התחיל לשעמם אותי, הבנתי כמה שהוא חסר תוכן אם הוא לא מגיע מתוך נקודה של אהבה ונאורות. סיגריות עשו לי שיניים צהובות, רק כי עישנתי יותר מדי, בשביל להרגיש כמה שאני משוגע, כמה שאני חייב את הסיגריות. 

כשנשרתי מבית הספר, בעצם נשרו ממני כל החברים שהיו לי. והיו לי המון. הייתי הבנאדם הכי פחות בודד בבית הספר - שהפך לבודד ביותר בתיכון של טיפשים. לא רק טיפשים כמוני, טיפשים באמת. טיפשים שלא יכולים להיטפס על פריט מידע בודד ולנתחו כמו שצריך. החלטתי שאני כל כך לא מתאים לשום דבר, שגם לא התגייסתי לצבא. נשארתי ללא חברים לחלוטין, בודד עם עצמי. בודד כל כך שלא היו לי תקוות למשך זמן כה רב, שרק עכשיו התחלתי להתאושש. 

הרסתי את שנות נעוריי בגלל ההתמכרות שלי לשיגעון. לייחודיות. הרסתי כל מה שבניתי במשך 10 שנים - חברים אינספור, מראה מושך למדי, תעודות הצטיינות ובעיקר - להיות חי באמת. הייתי בבית וראיתי סדרות. הייתי בודד ותכננתי תוכניות שלא עבדו לי אף פעם. הלכתי החוצה וכבר לא ידעתי איך לדבר, גימגמתי מעט. נהיה לי פיגור חברתי, רק כי השתגעתי. מילה מזוייפת לרגש עליונות שהייתי צריך להאכיל. 

לא הלכתי לפסיכולוג בחיים. כלומר, יועצת בית הספר שלי סיפקה לי מישהי בחינם, אבל היא הייתה רק בשביל היועצת. שנאתי אותה לחלוטין. 

כרגע, אין לי שום דבר לספר. עם האנשים המעטים שנשארו לי, איתם אני מגמם בקושי, אני בעיקר משתדל לדבר עליהם. ואין לי מה לספר לא כי הפסקתי להישתגע, אלא כי ניפצתי לעצמי כל מסגרת אפשרית. עכשיו אני בשירות לאומי. ממתין שזה ייגמר. גם שם אני בודד לחלוטין. יש לי את החתול שלי, אבל הוא היה באותו המצב איתי. שנינו נשברו, ובאיזשהו שלב לא ידעתי איך להרכיב אותו יותר. אבל זה סיפור אחר לחלוטין, עליו אין צורך לספר כרגע. 

לכולנו יש בעיות. יש לי מיזופוביה מדרדרת. יש לי פחד מוות מלכלוך, יש לי בעיה לחיות עם זה. אבל האם אני סובל משיגעון? כרגע, כן. כי אני משתגע משעמום. השיעמום שהטלתי על עצמי כשהתחלתי עם השטות של להיות משוגע ומיוחד. לא מצאתי משהו להצטיין בו, חוץ מלעשות סצנות. 

אז אל תמציאו סצנות מלוכלכות. תלכו אל הטוהר שבהצטיינות, בקרבה האנושית שאנחנו כל כך מכורים אליה ובמחשבה. די עם הבלוגים הדיכאוניים, ובעיקר עם האנורקסיה והחיתוך ורידים. 

תזכרו שהבנאדם המיוחד בעולם הוא המאושר בעולם.