קשקושי פילוסופיה נכחדת

אולי זה הגיל שמשנה אותנו לחלוטין, אולי זה בני הזוג המפרידים, אבל אתמול כשהתבוננתי במי שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי - הבנתי את השקר הכי גדול של האנושות.

למה לעזאזל אנחנו צריכים חברים? 

אנחנו צריכים חברה בשביל להתקיים. בני האדם הם יצור חלש מטבעו, והקבוצה היא זו שנתנה לו את הכוח לשרוד מול יצורים גדולים ומפחידים ממנו. 

לאחר השבטים, נוצרו הבריתות. הברית היא הביטוח הראשוני ביותר. לדעת שאתה טוטאלי למישהו ומישהו טוטאלי לך, כך, למקרה שייקרה משהו, אתה לא לבד, ובן הברית שלך יעזור לך לצאת מכך. הוא יסכים להכל, כי כמובן אתה גם מוציא אותו מכל תסבוכת. 

אחרי שעברנו את תקופת הפרה היסטוריה והמוח שלך צבר קצת שכל וניסיון - התחלנו, באופן שאי אפשר לפספס, להיות עדיין בני אותו המין - אך שונים זה מזה. ההכרות בין בני הברית הובילה אותם להרגיש את מה שחשבנו שיוכלו להרגיש רק לבן הזוג בשביל המשכב, או לילדים בשביל ההגנה המוחלטת - מין אהבה משונה. אהבה, בתחילה, לכך שבן הברית מגן עליך ודואג לך. ואחר כך, אופיו הוא זה שצבר אצל בני האדם את ההערצה ואת הכמיהה. בני אדם, במהלך החיפוש אחר הנוחות, צברו מיתוסים ופולחנים, זהויות גיבוריות שהתאפיינו באדם שמקריב עצמו בשביל החברה (שוב, חידוד היצר ההישרדותי הקבוצתי) - תוך כדי התפתחו אצל כל אדם אסוציאציות, בהתאם לחינוך, לסביבה ולאפשרויות שלו - איזה מין אדם אתה אוהב. אחרי שלבני האנוש נפל האסימון על התובנה המופלאה הזו, שאנו מסוגלים לאהוב(ללא שום תועלת) מישהו שהוא לא קרוב משפחה. מישהו שלאהוב אותו - לא באמת בנוי בתוך הטבע [האהבה היא רגש עליון ומכשף לדעתי. עליו אדון בהמשך, ביחס לתיאוריית הטוהר שלי]. החברות, אם כן, למרות עברה הטבעי, הפרימיטיבי והאכזרי (אקסיומה - הטבע והחיים מטבעם הם רעים), אנחנו מסוגלים להרגיש רגש נעלה. רגש שהוא טוב [גם על הגדרה של טוב אדון בהמשך]. ידוע שבטבע יש איזון, הטבע לפעמים אפילו מעניק לנו הרמוניה, אבל אני לא מסכים שהוא מעניק לנו טוב. לדעתי הטוב הוא העל-טבעי, הוא העל-מתמטי והעל-ריאלי. רגש האהבה הוא הרגש היחידי שאין לי הסבר היסטורי-אנתרופולוגי שמשביע אותי באמת. אני מאמינה ומקווה שאהבה היא מהות הקסם הנעלם, אותו אחפש עד שיבגוד גופי בנשמתי. אנחנו מסוגלים לאהוב! ולא רק אנחנו, גם בעלי חיים פחות נבונים מאיתנו. כלומר, יש בעולמנו שלנו מעבר לטבע המאוזן, יש עולמנו את הטוב!אך למרות שאנחנו מסוגלים - כבר הוכחנו שאנחנו מסוגלים - בפועל, הדברים עומדים לגמרי אחרת ממה שהיינו מצפים מאיתנו עצמנו. 

ועכשיו ברשותכם, נעבור מהתקופות המסובכות והארוכות עד אימה בהם התפתח הבנאדם עד לנקודה שהפסיכולוגיה שלנו התייצבה בשביל לנתחה, ונגיע לתקופת שלנו, למילניום הטרי. 

ישבתי מול שתי הבריות, אותן אני מכיר מזמן, מתחילת התיכון ומתחת לזה. אני יודע את כל סודותיהן, אני מכיר את נבכי נשמתיהן, אני יודע מה יגרום להן לחייך ומה יגרום להן להתעצב. אני יודע בדיוק על אוכל לקשקש עמן, אך אין לי מושג באיזה נושא שיחה להתחיל. אני אבוד לחלוטין בתוך חוסר העומק שלהן, אבל אני עדיין בודד אז הייתי חייב להצטרף לבריות המוכרות האלה. אך אני לא מבין למה אני שורף את זמני איתן, מול השמש הצורבת, במקום להמשיך לקרוא ולחקור. או אפילו להשתחרר מכאב הראש שלי ולשחק במשחק מחשב מטופש. השמש שורפת אותי ואני שורף לעצמי את הזמן. מנסה אך לא מצליח להרגיש באמת כלשהי באוויר. רק אוויר חם ומזוהם, ללא שום ניקיון בתוכו. אני מתייאש. 

אני חושב על ניסיונות העבר שלי. הייתי מטיף עוד מתחילת דיבורי בעברית. הטפתי לטוב והתנגדתי לרע. הטפתי לטוטאליות חברתית, לטוטאליות גדולה יותר בין בני זוג, לזכויות האדם הקלאסיות וטעויות האדם הברורות מעליהן, שמהן כולם התייאשו מזמן. חינכתי את אלו שנראו לי ראויים. כמעט כולם נראו לי ראויים בהתחלה, אבל כמעט כולם נפלו. רק שתי בריות לכדו את ליבי באמת. ואז בבריה השנייה התאהבתי לחלוטין. לא ממש התאהבות רומנטית, אבל בהחלט התאהבות מהותית. אהבתי להצחיקה, אהבתי לגרום לה לשאול שאלות, אהבתי לנסות לענות לה על השאלות. לימדתי אותה שחברים נשארים זה עם זה לנצח, שזה אמיתי. לא משהו שהמצאנו בספרים בשביל שהחיים שלנו ייראו כחיפוש הטוהר האינסופי. מירוץ שלא ייגמר לעולם בשביל משהו טוב ועל טבעי. מרדף שמונע מאיתנו את השיעמום. 

עזבתיה ברגש שהיה לי תחליף רומנטי. חברה זו בכתה לי בכי אמת, ומאז סבלה את כל גמחותי, כאילו הייתה לי לשפחה ללא יכולת מחשבה. היא ניסתה לרצות אותי עד שנגמרו כוחותיה לרוץ אחרי.

היא השתנתה אנושות. הפכה מנדירה לרגילה ומרגיזה. אני סולח לה, סלחתי לה מזמן על כך. גם סלחתי לעצמי. עצמי השונה כל כך ממני העכשווי, אותו אוהב אני הרבה יותר. אך זה לא משנה יותר. חברותנו לא שרדה את מבחן הזמן. רק מדי פעם, כשאנחנו מתדרדרים לטיפה המתוקה כל כך, אנחנו צוחקים ומעירים זה לזו מילות חברות ישנה וטובה, כאילו משהו משנה עדיין. 

אנשים מעדיפים לרכוש את אהבתם של הכל, מאשר להתרכז באדם אחד. וכמובן, כמה שיותר יותר טוב, אך כמובן שכשאתה מנסה להתחבב על כולם אתה מתחיל לפטפט על סיפורי הרכילות ששמעת, פוגע באנשים אחרים ללא תקנה, צוחק על מגרעותיהם וללא ספק אי אפשר לספר זה לזה את הסודות שלנו. אנחנו מעדיפים ללכת מחברינו בכל פעם כשיש לנו הזדמנות טובה יותר, אדם מועיל יותר. 

אנחנו הולכים מחברינו כשהוא יותר טוב מאיתנו. ועוד יותר - כשאנחנו יכולים להרוויח מזה. 

אנחנו לא נלחמים זה על זה, ולא מקריבים זה בשביל זה. מלחמות זה קשה, מלחמות זה כואב. אנחנו שוחרי שלום איטיים ומזוייפים, שמפספסים את ההזדמנות שלנו לאהוב. את ההזדמנות שלנו, שוב, לחולל קסם. 

אני לא מבין, וכנראה לא אבין אף פעם, למה אנחנו לא יוצרים את כל הטוב שאנחנו יוצרים רק מתוקף ההוויה שלנו. אני לא אבין אף פעם, מדוע אנחנו תמיד מפספסים. 

והרי האינסטינקטים שלנו פיתחו בשבילנו מזמן את יצר החברה. את יצר חבר האמת. את המקלט שלנו. 

למה לעזאזל, וויתרנו על המקלט שלנו, לטובת חיי בדידים ארוכים.