קשקושי פילוסופיה נכחדת

"לעולם לא חשבנו שאנחנו יכולים להמציא מלחמה. הפילים רמסו אותנו, הלביאות טבחו בנו. לא חשבנו אי פעם שנגרום סבל זה לזו. ראינו וחיינו את הטבע. הוא אכזרי כל כך, מסוכן כל כך. נוקמני כמו עורב, שהוא שליחו הצמוד ביותר. פחדנו מהמוות פחד מוות, המצאנו את השפה בשביל לפתור את קונפליקט התזונה והמזון דרך דיאלוג. לא חשבנו שיהיה זה אי פעם לרעיון - עד שלביאה נכנסה אל הכפר שלנו, ולקחה את טף קוטף השעורה כשי לגורה הצעיר והמתפתח. קוטף השערה רדף אחרי הלביאה במהירות הכי גדולה שהאל העניק לו, אך רק בן אנוש היה, והגיע למקום מושבם של האריות ללא כל מחשבה על בטחונו - ראה את בנו הקט ככתם דם עם נתחי בשר כבר בדרך ללוע הגור, שלא הבין את גודל הצער שגרם לקוטף השעורה. קוטף השעורה חטף את הגור בסתר, ולקח אותו בשבי. הוא לא ידע אם להתנקם על דם בנו התמים, אך לא יכול היה לסבול את המחשבה על אם הגור, שלקחה ממנו את כל קיומו ויקומו. עם גוש הססנות בגרון, קוטף השערה לקח את הגור וביתר אותו. הוא הלך ביום למחרת אל עדר האריות, בו העדרות האם הרוצחת היה מודגש, ועוד יותר העצבנות של שאר העדר. היעלמותו של הגור הייתה תמוהה בעיניהם. קוטף השעורה, הפעם במחשבה תחילה, הניח את גופתו של הגור בתוך שק, ואותו זרק אל תוך העדר. בתחילה האריות נבהלו, אך לאחר זמן מה אחת הלביאות, כנראה אחותה של האם הנעדרת, ניגשה לרחרח את השק. לאחר כמה דקות של עצבנות, האמת כבר הייתה מובנת לה, אך היא בכל זאת פתחה את השק. גופת הגור, כנראה יורשו של מלך החיות השליט, עורר בזכר הענקי שאגת קרב. האריה רץ אל הכיוון ממנו נזרק השק, אך קוטף השעורה ברח מהמקום ברגע שזרק אליהם את השק האדום והמלוכלך מזבובים. 
האריות חיפשו אחרי הרוצח, הם לעולם לא ראו גופה מבותרת. ברגע שהצליחו לתפוס אריה, השתמשו בעורו ופרוותו, לעולם לא ביתרו אותי והציגו אותו לעיניי רבים. הפעם האריה הזכר השליט והלביאות בהנהגת אמו של הגור הנרצח חיפשו אחר הזדוני שעשה את זה. הם חיפשו כל היום, והחלו להתקרב אל הכפר. אנשי העיירה דאגו, ובתום שלושה ימים, בהם לביאה כמעט נכנסה אל הכפר, התושבים החלו לנעול את עצמם בבתיהם, הציבו שמירה כנגד העדר האכזרי מכולם. כל התושבים פחדו מהלביאות האמזונות. איש לא חשד בקוטף השעורה, אשר הנקמה גרמה לצערו לפחות להיות שקט. הוא ידע שהוא התנקם במוות בנו, ואף אחד אחר לא עניין אותו. עד שביום הרביעי לחיפוש, הוא פגש באימא מדושנת עם עיניים טובות, מתייפחת ממש ליד קצה גדר הכפר. קוטף השערה הפציר בה שתכנס לביתה, פן תיפול שובי בידי האריות האכזריים, אך האם רק המשיכה לבכות. לאחר כדקה או שתיים, היא החלה להסביר שאינה מוצאת את ילדתה הקטנה. הרגשות הפנימיים ישירות גרמו לרגש האמפתיה של קוטף השעורה לשכוח מהנקמה המתוקה, והוא החל להרגיש פחד שגרם למוות עוד ילד. ביום החמישי לחיפוש, מצאו את ידה של הילדה. הקהל ההומה היה נסער ובכה, האם המדושנת התייפחה כל כך שהכל פחדו שליבה פשוט יעצור מלפעום. נשמתו של קוטף הנשמה הפסיקה לרחף, ליבו נדם. עיניו התמלאו בריק אינסופי. הוא הבין שהוא גרם למוות של עוד ילד, בערך בגיל בנו הצעיר. הוא לא האמין שהוא יותר גרוע מהאריות - הרי לו יש את יכולת המחשבה! קוטף השעורה ביקש סליחה שקטה, שעברה בין אדם לאדם, ועד הערב נהפך לאיש השנוא ביותר בכפר. כולם גינו אותו על הצרה שהביא עליהם, והם הבינו שהלביאה המנהיגה הנקמנית לא תעזוב אותם לעולם. הם יצטרכו לברוח, כמו שנהגו לעשות בכל פעם שהייתה עורבת להם סכנה.
קוטף השעורה ישב בביתו והרהם. הכפר היה מיקום גיאוגרפי נדיר בארץ החמה שלהם. הם מצאו נהר ענקי, והחקלאות פרחה במקום הזה. ארץ מדבר זו הייתה מסוכנת לנידודים, בעיקר לבעלי הגיל הרך. הוא שוב הרגיל את רקבון הגוף ודום הנשמה - נקמתו הסתמית והמרגשת הובילה למות ילד נוסף, ותוביל למות עוד ילדים! קוטף השעורה לא היסס אפילו לרגע. הוא לקח את גרזנו, ויצא משער הכפר.
למחרת בבוקר קוטף השערה הגיע עם גופתו של האריה הזכר. הוא הניח אותו במרכז הכפר, למען כולם יראוהו. כל הכפר כולו התקהל שם, והפלא היה כה גדול! לעולם לא הצליח האדם להילחם בחזרה! חוטף העצים סיפר להם כי קודם כל צד בהמה, וזרקה ליד מקום משכנם של האריות. הלביאות אמנם עדיין המשיכו לחפש, אבל האריה הזכר התייאש, והיה רעב מאוד, כיוון שהאמזונות שלו לא סיפקו לו יותר מדי מזון. האריה, שהיה לבדו, הריח את ריח הבשר הטרי וניגש אח הבהמה. ללא שום ספק או רחרוח החל לטרופה, וכשכמעט סיים את כל הבמה, נדם ונפל ארצה. קוטף השעורה טיפס על העץ והשגיח על המתרחש, בודק אם סם ההרגעה שרופאת הכפר הביאה לכולם ישפיע על האריה בכמויות ענקיות ששם בתוך הבהמה. הוא זינק מהעץ, וחתך חתן ענקי בצוואר האריה עם גזרנו. הוא סחב אותו כל היום, בשביל שכל הכפר ילמד ויעביר לדורות הבאים את היווצרות הלוחם הגיבור האנושי, סיפור שלא היה קיים, כי לא היו קיימות מלחמות, ורק במלחמה בני האנוש זקוקים לגיבור. אך ורק במלחמה בני אנוש צריכים לוחם. רק בשל אי טבעיות המחשבה האנושית - התפתח התירוץ לחוסר המוסר, בהסברו של הרוע כי קיים הוא בכל אדם, ולכן הוא אנושי. ככה למדנו על היכולת שלנו לחשוב, להתחכם ולנצח בקרב. לאט לאט, כשהחלנו להתחכך זה בזה, הרמנו זה על זה את הידיים. עד שיום אחד, בהשראת קוטף השעורה, איש הרעיל את חברו, וביום אחר, איש רצח את חברו בגרזן. איש אחר פתח במלחמה בשבט השכן, בגלל הבצורת שפקדה את בני האדם באותה תקופה. בני האדם המציאו מלחמות, והיו בטוחים בכוחם, כי הרי חכמים ואמיצים ואנושיים וגיבורים הם, בדיוק כמו קוטף השעורה. 
קוטף השערה עצמו, למזלו, לא חזה בחייו את מה שגרם לו. הוא גרם למות הרבה הרבה ילדים, בכל שנות הקיום האנושי, נרצחו עוד ועוד ילדים, בגלל שהוא המציא את המלחמה. האנשים הפכו לזאבים ואריות, ושיספו זה את זה, כאילו הם נלחמים באותם האויבים האמיתיים - כוחות הטבע האחרים. האדם לא נכחד, הרי קוטף השעורה הראה את המחשבה התחילה שהצילה אותו מכל. הפזיזים נהרגו, ברי המזל נהרגו מאוחר יותר, ובעלי המחשבה נהרגו רק לעיתים רחוקות.
כולנו זוכרים את קוטף השעורה, שמת בידיעה שלימד אנשים להגן על עצמם ועל ילדיהם, שתמיד כל כך אהב. אך גם הילדים שנותרו בחיים לאחר הזוועות המופלאות שבני האדם המציאו - נפשם מתה מזמן והסבל, היגון והייסורים שהעולם האנושי הפיל על גבם יותר ויותר בכל שנה.

עתה נכחדים האריות, ונכחדות גם נשמתינו. לאט לאט, לא יהיה יותר איש שיקטוף שעורה ויאהב את בנו."