קשקושי פילוסופיה נכחדת

שבועות הוא חג מתמיהה מבחינתי. רוסים לא חוגגים שבועות. זה לא מיתוס, זה נכון. חוץ מאשר את השנה החדשה, ומדי פעם פסח, רוסים לא חוגגים חגים. לא רוסיים, לא נוצריים, ולא יהודיים. רק מדי פעם, תלוי כמה מתחברים לחג עצמו. הלאום כל כך היטשטש בתקופה הקומוניסטית - לטובה ולרעה. 

כשהייתי קטן ורק עליתי לארץ, זכרתי את תקופת שבועות כתקופה נהדרת. אהבתי את הסיפור של רות, איך שאישה לא יהודייה אהבה את העם היהודי, ואת המשפחה היהודייה שלה, ונתנה הכל מעצמה, אפילו כשהיא לא הייתה חייבת. למדתי את הסיפור שלה בהצטיינות, גם כשלא ידעתי עברית. אני זוכר שהביאו לי חוברת כזאת, ובה היה כתוב על זה שאוכלים גבינות וששבועות הוא אחד משלושת הרגלים, ואהבתי את העובדה שעולים לרגל לירושלים, לובשים לבן ומפזרים פרחים אחד על השני. לא חגגתי שבועות אף פעם. אפילו לא פעם אחת.

ואז הגעתי לחטיבה. ובחטיבה כבר לא למדנו על החגים. שכחתי כמעט הכל על שבועות, רק מדי פעם תזכורת לאחת מגיבורי התנ''ך האהובות עלי. בתיכון שכחתי כמעט הכל.

שוב, לעולם לא הייתה לי הזדמנות של ממש לחגוג את שבועות. אין כאן, בישאל, מודעות חג. אם אתה לא בא ממשפחה חוגגת - אתה לא מרגיש שיש חג. אולי עם חנוכה, החנוכיות היפות האלו שמאירות את הרחוב מעידות על חג. גם המצות בפסח. אבל לעולם לא שמתי לב לגבינות מיוחדות לשבועות. אולי כי לא חיפשתי. 

תקופת שבועות היא תקופת פספוס. נעים ובהיר בחוץ. בתקופת חודש מאי. הייתי רוצה בכל מעודי לחגוג את שבועות - אבל זה לא מיתוס, רוסים לא חוגגים שום דבר. והישראלים חוגגים בבית. לא מוציאים את החג החוצה לרחובות, שגם ילד כמוני יוכל לחגוג אותו.

הייתי רוצה פעם אחת להיות בארוחת שבועות. לא ידעתי האמת שיש ארוחה מיוחדת לזה בכלל. ניסיתי להיזכר עכשיו, ואני אפילו לא זוכר את הסיפור של רות עד הסוף. חבל דווקא. יש לי חיבור רגשי עם תקופת שבועות. הייתי רוצה לפגוש בישראלי שילביש אותי בלבן ויאכיל אותי בגבינות.