קשקושי פילוסופיה נכחדת

יש לי כאב ראש. אני לא יודע ממה, לא בטוח. יש לי טעם של דגים בתוך הפה, מין רפש שכזו. משהו מגעיל שעדיף שלא אתאר. אני מרגיש מעט מסומם. אין סיבה שאהיה מסומם, לא שתיתי, לא עישנתי יותר מדי סיגריות, ובחיים לא נגעתי בסמים. יש לי רק כאב ראש מעורבב עם שיכרות חושים. אני גם לא משוגע, אני יודע להבדיל בין עצמי לבין עצמי, ואולי זהו עצמי במיטבו. 

שמתי משהו ברקע, לשם הדרמה. בני אדם מתחברים לצלילים כיוון שהם קדמו לשפה. הפקנו צלילים בעזרת תנועות רגלינו הלא שלבות, משלבים הכל אל תוך קצב המתגבר ונהיה אחיד, מתוך איזון הטבע, היציב והאחיד כנגד העובדה שכל דבר אפשרי.

אני מהרהר בשאלת מהות שלא מניחה לי, שאולי היא הגורם לכאב הראש הנוראי שלי. מדוע בני אדם זקוקים כל כך לאמת על פני השקר? מדוע לא לחיות בשקר מתוק, ולהתמסר לאמת ולחפשה גם בסיכון החיים? האם זה עניין של שליטה? או שמא הידיעה ההתחלתית שהאמת היא זו שתתן לנו את התשובות, ותמנע מאיתנו ומילדינו, עמנו ואנשינו פחד גדול יותר? בידיעת האמת אנו נגלה מה קורה אחרי המוות? לא נפחד יותר מהאין האינסופי? השחור העמוק ביותר לו אין מתחרים? אנו יכולים לשלוט בחיינו דרך האמת - שהיא אוניברסלית וחוצה זמנים, אותה אנשים יגלו, אליה הם נכספים מתוקף היותם בני אנוש בעלי תבונה, המחפשים את השאלות, מבלי לדבר על התשובות? או שמא האלמנט אינו הצורך שלנו בשליטת חיינו ובשליטת מותנו, אלא הרגשה דתית שמאמינה ותומכת בכוח עליון? 
טוב לבנו, האין הוא רק ביטוי ליצר בני האדם להגן על חייהם הבטוחים מתוך ידיעה אנתרופולוגית כי האדם חזק בקוצה, ומעביר את הידע(שהוא, בעצם, האמת והפתרון) דרך הקבוצה והדורות ולא על פי היחיד? הידיעה שתכליתנו הפכה למרדף אחר האמת, הפיתוח האיניווידואלי הנשפט על פי החברה, אשר היא השופטת או המקבלת את הידע. ומדוע כך? האם, שוב, מדובר על פי כך שהאמת לא משנה אם אין לה שופט? והמטרה היא להציל את כלל האנושות אליה, בתקופה בה לא בטוח נחייה? או שמא האמת היא התמכרות האנושות המביאה לנו ממון, נפשי או כספי. הנפשי הוא המסתורי. ואולי הנחת על הצלת אנשים אחרים, דרך האומנות והמדע, היא אותו אינסטינקט הישרדותי מתוקף היותנו חיה חברתית ושבטית?

כאב הראש שלי מהול בבחילה. השאלות טורפות את מנוחתי, הסקרנות משייפת את עצמותיי הרגישות ביותר. 
אני פתחתי את הבלוג במטרה להעשיר את עצמי דרך תגובות האנשים. זוהי חברתיות תרבותית, ותיאוריית מערכת התגובות, שהאדם מתפתח דרך השפה, אשר היא שיא תבונתנו, והיא הצלתי. הצלתי מהבידוד אשר רומס את האינסטינקטים שלי לחברה, ומודע אני, שחייב אני אתכם בשביל לשרוד בעולם התבונה אשר אימצתי לליבי לא ממזמן. נטשתי כמעט הכל עבור המרדף הזה, בשביל הרעב המתמיד שלי, הזללנות שלי לידע, וכאב הראש המתמיד הזה - למה לעזאזל אני צריך אותו?
אנחנו צריכים לדעת בגלל המוות. המוות הוא תשובתי. הפחד שלנו מהמוות, גורם לנו לרצות לדעת. הידע הוא בטחוננו. ככל שנשכיל יותר - נהיה בטוחים יותר. אך לשם מה נשקיע כל כך, אם לא נדע לקראת מה אנחנו הולכים? ויותר מזה, אם נגלה שהמוות הוא בעיקר כלום, שחור אינסופי, עמוק ואימתני - האם נחיה את חיינו חיי אגירת רכוש וצבירת נאורות מסויימת, או שמא נחזור לטקסיות השבטית שלנו, ניתן לכל האינסטינקטים שלנו והיצרים שלנו לצאת - בידיעה שאנו כרובינזון קרוזו, אשר נאבק על התחושה בלבד.

דעך מעט כאב ראשי הבלתי פוסק. אעסוק בשטות, ואגש לסיפריה מחר. אקרא על כימיה. אלמד מחשבים. אני חייב לדעת. ואולי אני שליח הכוח העליון. אנחנו מחפשים את התרופה למוות. אני חלק מהחיפוש הזה.