קשקושי פילוסופיה נכחדת

הסתכלתי על משהו בפייסבוק. משהו באמת מיותר. 

הייתי בספרייה לפני כמה ימים, בחלק העיוני. אתם יודעים, החלק הזה שיש שם את ספרי האוניברסיטה והמחקרים. משהו מרתק. הסתכלתי על ספר שקוראים לו "כימיה למתחילים", והבנתי שאני בכלל לא יודע כימיה. הוקסמתי מכל הידע שנמצא במקום קטקטן כמו הספרייה בעיר שלי, ותהיתי לעצמי את כמות ועוצמת הידע הנמצא בעולם כולו. הבנתי שאינני יכול לרכוש את כולו, ושאין סיכוי שאקרא את כל הספרים, ואראה את כל הסרטים בהיסטורי צ'אנל, ואכתוב את כל מה שאוכל לכתוב. אני אמות באיזשהו שלב. זוהי אמנם עובדה ידועה למדי, אך היא הכתה בי ומאז קשה לי להתאושש. 

נראה לי מיותר לפתע, לעשות פעולות פשוטות אשר לא מפתחות אותי במירוץ הידע שלי. נהפוך הוא, כל פעולה נראית לי מטישה ולא הגיונית. אין לי סיבה לעשות את הפעלות האלה. אני לא מרבה להיפגש עם בני אדם, בגלל שהשיחות איתם תוקעות אותי ומשמעממות אותי. אני משקיע אמנם שעות בזמן עם משפחתי, ועם קמצוץ קטן של בני אדם. אני משקיע את זמני במשחקי פוקימון ובלשתות בירה. מדי פעם לצאת להפסקת סיגרייה. אבל בסה"כ, אני מנסה שלא לבזבז את זמני. אני מנסה לפתח את עצמי בכל הזמן המעט שיש לי, מתוך הבנה שאני לא נצחי. מתוך הבנה שאני אעלם מכאן יותר אחד. בתקווה שאעבור פשוט דירה, ולא אפול אל תוך בור ללא סוף. 

ישנם דברים שבני אדם חייבים לעשות בשביל הצרכים היומיומיים שלנו. לעשות קניות, לצחצח שיניים, לסדר. דברים מהסוג הזה. אני חושב שאני אשכור עוזר בית, אבזבז את כספי עליו, בשביל שיהיה לי את הזמן לפתח את עצמי וללמד את עצמי. אני מתחיל אפילו להגזים, אבל אני במירוץ מטורף, וכל הפסקה שאני לוקח מציקה לי מאוד. אפילו המילים האלה מציקות לי מאוד. הייתה לי מועקה שכזאת, לא כתבתי כבר כמה ימים, הייתי חייב לכתוב, להשתפר ולשתף. אבל הן חסרות תחכום וחסרות בינה, רגשות שנראים לי חסרי קסם ולא אמורים לעניין אף אחד. והם לא. כמו שאולי לא מעניינת האנורקסיה שלכם, או משחקי ההרס העצמי בגלל שאין לכם בטחון עצמי או תחביב (והינה החלק הפחות נעים שבי).

אני לא רוצה לעשות דברים לחינם. אני לא רוצה לדבר עם אנשים לחינם. אני לא רוצה לכתוב לחינם, לקרוא לחינם. אני מכיר בצורך שלי וברצון שלי לחברת אנוש, ובצורך שלי לנוח. אבל המנוחה עושה לי כאב ראש, וממנו אני לא מצליח להיפטר לאחר מכן. אני קצת אבוד, גם עם מילותיי וגם בכוונותי. מה שאני עושה עכשיו מוגדר אצלי כבזבוז זמן. לא נתתי שום נקודה למחשבה, ולא ניסיתי לשכנע מישהו שיישפר את חייו בתסבוכת-המשיח שאני לוקה בה.

אני אפילו לא מתחרפן, אני ממש לא משתגע. הכל נראה לי לחינם עדיין, הרי אני לא עושה שום דבר ממש מהותי כרגע. מין מכריחים אותי להנדב בשירות הלאומי(המצפון הוא לא זה שמציק לי, תרומתי לא קשורה למסמכי נייר), מכריחים אותי לחכות לתעודת בגרות, בעצם שמים אותי על ההמתנה המרגיזה הזו, עם המנגינה של מריו ברקע. אני מחכה לרגע שבו אוכל להגיד שאני יכול לתרום לעולם. אני מחכה לרגע שבו אתרגש ממחר בבוקר. אני מחכה לרגע שבו אפסיק לבזבז את זמני. במרירות, בדיכאונות מביישים, או במילים חסרות תחכום. חסרות תחכום לחלוטין.