קשקושי פילוסופיה נכחדת

הבדידות כאילו מחלה היא. המתבודד הוא פסול, מהיותו מתנגד לזיווג החברתי המיותר, בו כל אחד זומם להיות מנהיג השבט המרקד לאלילים דימיוניים. המתבודד כאילו סוטה הוא, ייקרה משהו רע מעצם התבודדותו. הוא זומם תכנית מרושעת, והרי זו הסיבה שהוא לא יוצר קשרים אנושיים, פן ייפלט דבר מה והוא יסכן את המזימה שלו. 

הרבה פעמים בניסיון לפתור מקרי רצח, אופי האדם עומד על הפרק בחקירה. התבודדות אדם נחשבת לכתובת על הקיר. אפשר לראות את זה מצויין דרך איתמר אלון, הרוצח מבאר שבע. אנשים העידו כי נהג להתבודד עם עצמו, לזמזם לעצמו, בעיקר לחיות בעולם משלו, והסיקו בטבעיות מעוסה כמה אלו היו סימנים לסטייתו. מנגד, אדם חברתי המצטיין במסגרות חברתיות כגון הצבא (בשונה באוניברסיטה לדוגמא, שהיא לא מסגרת חברתית) - הוא הפתעה גמורה לפשע. כאילו מספר החברים שלך בפייסבוק משפיע על הסיכויים שלך לפשוע, כאילו מספר האסמסים שאתה מקבל קובעים את טיב האדם שבך, כאילו מספר ההזמנות להשתכר ביום שישי הן אלו שיקבעו האם תכנס לתוך בנק ותירה בחפים מפשע, או תהיה איש מופת לחברה. 

ההתבודדות יקרה לי מאוד. אני נהנה מחברת התרבות האנושית, אך החברה האנושית נראית בעיניי בעיקר כריקנית. כמובן שאם אני פוגש באדם אשר מוכן לדבר על עניין ולא על ציפורניים - אני מתרגש כמו ילד שקונים לו את הרובוט שהוא חיכה לו כל השנים האלה, אבל לרוב אני מוצא את עצמי שבוי בשיחות מייגעות על מפקדים, המלשינים של המשטרה הצבאית, על מי ההיא זיינה וכמה זה מלהיב את כולם. אני מנסה להתרגש מרכילות, אני באמת משתדל, אבל אני לא יכול לחזור להיות רודף הפופולריות שהייתי בעבר. אני מגיע לפגישת חברתית רק כי אדם או שניים מאנשי סודי גוררים אותי לראות עולם, אני מנסה להתשעשע ולשאול שאלות אישיות, אבל עד שנגמרת לי הבירה אני לא יכול לסבול יותר את סיפורי המדים. אני הולך הביתה. ואין בי שום דבר סוטה. אני איש מהשורה כמעט בכל המובנים(כן, לא הלכתי לצבא, אבל אני בשירות לאומי), אני עקרוניסט מושבע, פטפטן משמעות ובעיקר רכרוכי לזעקות הסבל האנושיות. אני לא מסוגל להיות עד לאי-צדק, סבל, עוול, הטרדה או אפילו חוסר ניפוץ, מבלי מינימום לשנות את צבע פני ולהוציא קולות נזעמים. בדרך כלל אני אומר משהו. וזאת האינטרקציה היחידה שאני נהנה ממנה, אינטרקציית צדק ותיקון, ולא סיפורים חסרי תוכן על הדיאטה שלכם, או על החדר כושר, ובעיקר על הצבא ועל הסקס המזדמן, הסמים, האלכוהוליזם המתפתח, כל הדברים שאמורים לגרום לכם להיות מגניבים. אני לא חלק ממעגל המגניבים כבר כמה שנים, ואני מרוצה יותר משהייתי אי פעם. אך אנשים מסתכלים עלי כאילו אני משונה, כאילו משהו בי השתבש. היו אנשים רבים שהיו נהנים מתפקיד המשוגע המתבודד, אך אני לא משוגע, כלל וכלל. אני קצת עצבני, אבל בריאות הנפש שלי לא ניתנת לערעור. אני סה"כ לא נהנה מחברתכם. איזו סיבה יש לי בעצם, להנות מהחברה הזו? 
דיבורים על כך שאלוהים קיים או לא קיים, כשהטיעון הכי חזק שצד האתאיסטים הוא שהוא פשוט לא קיים ויש מדע(מבלי להבין דבר וחצי דבר במדע, וביכולת שלו להתאים למיסטיקה ואמונה), והמאמינים לא מוכנים לשמוע שום דבר, רק שהעולם קיים 6000 שנה. או 5000. או מספר ממש נמוך שאני לא בטוח בו, ואני לא צריך להיות. אני לא זוכר את ההסבר שלהם לדינוזאורים, אבל עובדה, הם לא קיימים. אבל משיחות האלה אני נהנה, לוגם מהן עד לסחרחורת, כיוון שיש בהן את סוד הפיתוח האישי. השיחות האלו מפעילות את מנגנון התגובות והפיתוח במוח האנושי, וכך הנאורות, ההשכלה והמחשבה לנו בעצם מתרבות. אבל יש דברים גרועים. גרועים באמת. אני לא יכול לשמוע סיפורי בגידה, לא משנה מה המצב. אני לא רוצה לשמוע את הנבזות האנושית, בטענה שדיכאון הוא טענה, שמשהו לא בסדר, ושכולם פגועים, פגומים, ואף אחד לא מבין אותם. אני לא רוצה לשמוע ריבים עם ההורים, כשנקודה היא שההורים טועים, ואני צודק, ואני בן 18, אבל אני צודק, וקורא לאימא שלי בת זונה. כי אני בן 18, ומותר לי. אני לא רוצה לשמוע על זה שאתם משתכרים ומזדיינים כל היום, כמה שאתם מפארים את השם שלכם עם פעולות שדורשות אינטליגנציה וכושר מחשבה. אני לא רוצה לשמוע על גוסיפ גירל, או על הסרט החדש של איירון מן. ממילא לא נדבר על האנושיות והמהפכות של גיבורי על, אלא על זה שהשחקן ממש מגניב, והנשים יטענו שהוא חתיכי ויתקנו את הציפורניים.

על נושאי הבנות אני לא רוצה לדבר בכלל. על לצבוע את השיער, לספר את השיער, לטפח את השיער, לשים קרמים בכל מקום, ואילו בשמים חדשים יש, וכמה השמנתי וכמה רזית(וואו), וכמה הוא חתיך וכמה כולם שוביניסטים, אבל אני הכי שוביניסטית, כי השאיפה הכי גדולה שלי היא גבר שייגן עלי. ושיהיה לו זין גדול. 

וכמובן שיש גם את הצבא. אלו הסיפורים החביבים עלי, מהסיבה הפשוטה שאני באמת לא מבין שום דבר. אבל מילא נושאי השיחה, כולם תקועים בתוך הדיכאון שלהם כאילו הם נולדו כתועלת אנוש מעורר בחילה, כולם מנסים למשוך את תשומת הלב בצעקות ובמחוות גוף מביכות, בשביל למשוך אליהם את אור הזרקורים הכל כך נערץ על המין האנושי. החבורה הזו שיושבת מולי, מתעלמת מהחלש ומקשיבה לפופולרי. חברי החבורה הזו שיושבת מולי, מתנשאים כולם, חושבים שהסיפור שלהם צריך להישמע, ולא סיפור טיפשי של מישהו אחר. 

מי שלא אוהב את חוקי החברה האלה, מי שהיה בונה לעצמו ביקתה אם לא היה לו את צמאון הידע והאמונה במערכת התגובות ובטוב האנושי הכל כך מייחל(אני מייחל בכל לבי לחבר קרוב, אגב), מי שאוהב את האנושות אהבה עזה ולכן לא יכול לעזבה, פן לא תצליח להסתדר לבדה - הוא לא סוטה. הוא מתבודד. הוא פשוט לא רוצה עצמו כחלק מהחבורה הזו שאני מכיר, הוא לא רואה עצמו כחלק מהחבורה הזו שכולם מכירים, הוא פשוט די...משועמם. וגם אם הוא מתקשה חברתי נטו, יחס יכולות סוציאליות ובסה"כ סכנה נפשית בשל בדידותו הנכפת - לא מעיד על סטייה. בעיקר לא על כתובת על הקיר. הוא פשוט לא מתמזמז כמו שאר בני האדם, במילות בזבוז, ובסיפורים שהם אפילו לא מצחיקים מדי. 

רוב המתבודדים, אגב, מצפים לאדם שיבוא ויושיעם ממה שהם חושבים על בני אדם. תצילו אותם. המתבודדים האלה דומים מאוד לילדים. הם מתלהבים כל כך ויאהבו אתכם אהבה עזה. אבל תצילו אותם מהבוגדניות, מהשנאה, הקנאה, החוסר תמיכה, התחרותיות והחוסר אהבת אמת של בני אדם. תראו להם שיש במה להאמין. לי הוכיחו זאת, ואני מאמין. 

מצאתי את התמונה הזו באיזו בלוג. אני מרגיש כאילו קצת גנבתי אותה, אז בעל בלוג יקר, אם אתה רואה את זה - דע שפשוט אהבתי את התמונה ואני לא זוכר מאיזה בלוג זה היה!