קשקושי פילוסופיה נכחדת

לפעמים אני חרד מההתנשאות האנושית. אנשים מתנשאים כל כך, בטוחים לחלוטין שהם שברו את איזור הממוצע הידוע והשנוא והמיוחל. אנשים בטוחים שמגיע להם כבודם, לא משנה מי הם, העיקר הם בעלי תפקידים רבי משמעות (שגם היא מוטלת בספק). על פי התפקיד שהעולם ייעד לך, כנראה, נקבעת מידת הכבוד של פשוטי וגדולי החיים אליך. מין חוק בטבע, מבחינות רבות הגיונו בלתי ניתן לערעור, הרי הצייד הטוב ביותר, החזק ביותר וגדול ביותר ישלוט בשבט בסופו של דבר. אנשים מחליטים על חוקים כאלו ואחרים, ומצפים מהשאר שיכבדו את החוקים המדוברים, כי הרי בעלי התפקידים הם אלו שיזמו את הוצאתם לפועל. הדמוקטיה מנסה לטשטש את זה, ואני לא מסכים ששיטה זו לא עובדת, אך יש לזכור שבשביל מסע בחירות אתה זקוק לסכומי העתק, קשרים, ועוד דברים רבים שאני לא בקיע בהם. אמנם יש שיטות רבות של שיכנוע הספונסרים, שיכנוע הציבור לתרום כספים לקמפיין הבחירות, ובעיקר דרושה עבודה קשה, מאבק, וכמובן קסם אישי. אבל לעזאזל, ממתי הפוליטיקאים הם המעורכים ביותר? הרי האומנים הם המוערכים ביותר! הרוח והנפש הנסגדים! אך אילו אומנים בדיוק? אומנים יפים שמופיעים בבידור, בעיקר חסר תוכן, ואם הוא מלא תוכן, הוא חייב להיות בגבולות הטבו. אם אתה שמנמן אין לך סיכוי, חוץ מתפקיד השמנמן העילג, או השמנמן המצחיק, או השמנמן העגמומי. כאילו חיטוב הגוף הוא הנורמאלי לחלוטין, ואילו שמנמן מסתכם בשומוניו, מבלי אפשרות לליהוק תפקיד אחר. החטובים מתנשאים מעליו, ולא נותנים לו את זכות הבחירה להיות מי שהוא ירצה, לא רק השמנמן.
התנשאותנו היא טבעית, אך בעלי התפקידים, או בעלי האופי החזק יותר, או אלו אשר הצליחו יותר מאיתנו - מערערים לנו את ההתנשאות, ומנווטים אותה אל תלותיות בכוח. בידיעה שהכוח לא שייך לך, בני האדם חייבים לחפש מקום בו יוכלו לדגור על תלותיותם, לחבור אל בעל השפעה וכוח, המתנשא הראשי. ככה דבקים אנחנו בדיוק אל השחקנים היפים והמוערצים שלנו, דבקים בכל הכוח אל הדוגמנות הצעירה, התוססת והמפגרת בשכלה. התנשאות פשוטה של הצורך לחיזור, וההבנה שיש כאלו אשר הגנטיקה הפשוטה שלהם משובחת יותר משלנו. אנחנו נופלים מהמחשבה, אבל חייבים להתקרב. אנחנו מתקרבים באמצעות פוסטרים ושטויות מעין אלו, לא מוכנים לקבל את התבוסה שלנו כתבוסה פשוטה. קשה לנו להמשיך הלאה בחיים שלנו. 

 בעלי הכוח מתנשאים מעל כולם. הם מתנשאים מעל פגיעה אנושית, אונסים, רוצחים, גונבים ולוקחים כל מה שהם רק יכולים מאלו החלשים מהם. הם מתשנאים מעל בעלי כוח אחרים, אשר מנסים להפוך את העולם למקום בטוח יותר עבור כל האנשים אשר כל כך רוצים לחיות. הם מתנשאים מעל החובות הבסיסיות שלהם, ומנצלים את כל מה שברשותם בשביל לעשות כמה שפחות מהדברים אשר אין הם חפצים בו. ויותר מכל, הם מתנשאים מעל הטבע. רוצחים חיות ככל העולה על רוחנו, בשביל הספורט או מתוך אכזריו. צייד עבור אוכל או אמצעי השרדות הוא טבעי ואין, לטעמי, צורך להתווכח איתו, אך לכלוא חיות מסתכנות ולהתעלל בהם רק כי המצאנו משהו כה גאוני כמו נשק - זהו מעשה ניבזי ו...כן. מתנשא.
אנחנו מוצצים מהאדמה כל מה שהיא רק יכולה לתת. כורתים אותה, מקצצים בה, שורפים את האוויר שמעליה, מזהמים את המים. שורפים אוקיינוס שלמים, הורגים כל יצור חי אשר עומד בדרכנו. מייצרים פסולת ולא אכפת לנו בכלל, שהפסולת שלנו לא הגיונית בכלל. אנחנו לא חייב באיזון, אנחנו לא חיים בשלום, אנו רודפים את את זה, אנחנו רודפים את כדור הארץ. אנחנו מתנשאים, בטוחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו. אבל האדמה עוד תתנקם בכולנו, המים יכעסו והאדמה תתחיל לטבוח בנו כפי שטבחנו בבנותיה ובניה, ילדיה היקרים. היא תסגור עלינו מכל הפינות, ואולי רק במזל ייקח לה מספיק זמן בשביל לתת לנו לברוח לכוכבי הלכת שלידנו. ואנחנו בטוחים, שאם דבר כזה יקרה, אנחנו נצליח לברוח ושכוכבי הלכת יקבלו אותנו בברכה. כאילו אנחנו אישה יפה, שבטוחה שהיא יכולה לעשות כל מה שתחליט לעשות, רק בעזרת יופייה המשגע. והיא צודקת, עד שהיא תפגוש באישה אחרת, או בגבר אשר לא אכפת לו ממראיה. ככה גם מערכת היחסים שלנו עם הנמצא מעבר לשמיים. מארס ויופיטר יכולים שלא לקבלנו, לא משנה כמה נתחנן ובאיזו טכנולוגיה נשחד אותם. אנחנו יכולים לנדוד לנצח, ואז נבין שאנחנו כל כך מתגעגעים לאדמה הטובה, שהביאה לנו דגן ומים טובים, חיות אשר התרוצצו בשלווה בינינו, מבינות שיום אחד ויטרפו אותן. הן לא רוצות במוות, אבל מקבלות אותו כחלק מהחיים. אנחנו מתכחשים למוות, בכך שאנחנו הורסים כל דבר מסביב. 

 איש לא חושב על נסיעה לכוכב לכת בזמן שהאדמה מתנקמת בנו, אבל אפילו את הפעולות הפשוטות ביותר, שיכולות להציל את הים שאנחנו כל כך אוהבים, או את החורשה שאנחנו כל כך אוהבים, או איזה ארנבון תמים - היא כל כך קטנה בעינינו, בשל אותה התנשאות לא טבעית. אנחנו לא מוכנים להפסיק לייצר כל כך הרבה פלסטיק, לא מוכנים להפסיק להשפיך את הגועל שלנו לים, לא מוכנים להפסיק לשרוף כל דבר, לא מוכנים להשתמש במשהו קצת פחות נוח(כמו מכונית שחמלית למשל) בשביל להפחית את הזוהמה שלנו, לא מפסיקים אפילו להפסיק לזרוק עטיפות ריקות על האספלט, או לכבד את הבית של בעלי החיים, אליו אנחנו פולשים לא חת, ואפילו שם אנחנו חייבים להשתין להם על העיניים ולזרוק את העטיפת פלסטיק המזדיינת.
אנחנו לא חיים בשלום ובהרמוניה עם שום דבר, מתעקשים ומתעקשים שאנחנו צודקים. פעולות פשוטות כל כך יכולות למנוע מוות של האדמה שלנו, אם כולנו, אבל אנחנו לא מוכנים להתחשב בה, אנחנו טובים מדי בשביל זה.

הערה: אני מאמין בהתפתחות האנושות, ושאנחנו יכולים, כמו כל שאר בעלי החיים בהתאם ליכולות החשיבה שלהן, להשתמש במה שהאדמה נותנת לנו. ההבדל הוא בצורת התנהגות האנושית, הגועל שאנחנו לא מוכנים למצוא לו תרופה לא מתוך חוסר יכולת - אלא חוסר רצון מובהק. בני אדם חושבים שהם יותר טובים מהטבע, וזו שטות גמורה. הייתי רוצה שנעבוד בשביל לשמר על הבית שלנו, מקום לצחוק על כל צרכיו ולא לתת לו יד. אנחנו שוכחים שבלעדי ההזדמנות שהוא נתן לקטני החיידקים הפרימיטיביים והפרה היסטוריים - לא הייתה לנו את האפשרות לחיות, להזדיין, לאכול, להנות, ולחפש את משמעות החיים.