קשקושי פילוסופיה נכחדת

איזו תרבות דיבור מוזרה. כשהתחלתי להיכנס קצת יותר לעולם הבלוגים ולהגיב, הבנתי איזו תרבות דיבור מוזרה יש לנו. כבר יומיים ברציפות שתגובות כאלו או אחרות הביכו אותי, באמת ובתמים הביכו אותי. הן לא בדיוק העליבו אותי, לא בגלל שאני כזה חסין ואגו מנופח ובלהבלהבלה חומות הגנה למיניהן, אלא רק בגלל שהן לא הופנו להעליב אותי. אבל אני קצת נעלבתי בכל זאת. קצת נעלבתי כי אני תמיד קצת נעלב כשמישהו לא מדבר כל כך יפה, גם כשהוא לא מדבר יפה לאדם אחר, לא משנה מה מידת הקרבה או החוסר קרבה שלו אלי. 

 אני מאמין גדול בנימוס. לא באמת משנה לי אם שמים את המרפקים על השולחן ואוכלים בלי סכין, אכפת לי מאוד מצורת חיים שנמנעת מלפגוע באחר, בדרך זו או אחרת. יש לכך דומגאות אינספור: לא לזרוק זבל ברחוב בגלל שהרחוב הוא משותף, להחזיר את הספר למקום הנכון בספרייה בשביל שלאדם שיבוא לחפשו אחריך יהיה נוח למצוא אותו, לא לשים רגליים על המושבים בגלל שזה מלכלך את הבגדים של הנוסעים העתידים לשבת במקום זה וכו' וכו'. אך אני מוכן להבליג על לשים רגליים על המושבים לפעמים, אני מוכן להבליג על זה לזרוק בדלים ברחוב (האמת שזה החטא הקטן שלי...), אני מוכן להבליג על הרבה דברים עד שאני מחשיב את הבנאדם כלא נעים, אבל אני בחיים לא אתפשר על תרבות שיחה. גם כאן ארבה בדוגמאות:
ש לי פייסבוק כמו לכולם. מישהי התחילה סטטוס דיון על דת. אני נמשך לדברים האלה כמו שדוס נמשך למזוזה! (סתם זאת בדיחה) כמובן שהגבתי בשיא התלהבותי, סגרתי את הפייסבוק והמשכתי את כל מלאי הדברים שאני עושה בשירות הלאומי הבונה אופי שלי. לאחר חצי שעה פתחתי את הפייסבוק שוב, נלהב לדעת האם הגיבו לדיון, ופתאום קלטתי שעשיתי טעות. כתבתי בדיון פייסבוק מהר מדי, לא קראתי את מה שכתבתי פעמיים. אבוי. אני התבדחתי על כושים. שוב, לכבדי הנפש שביניכם, אני בעד כולם. אני היפי מסריח. אני חושב שמהות החיים היא דיאלוג בונה והתפשרות, ואם זו לא עובדת - יש להתרחק זה מזה מבלי להתערב ולהתערבב. אני לא בעד גזירות, מוות, אלימות לכל סוגיה, הפרדות סתמיות ובעיקר שנאה חינם. אני מניח שגם היא כזו, או שהיא מאוד אוהבת להתנגד, לכן היא החלה לבקר את הגזענות שבי. אחרי שהיא ירדה מבדיחת הכושים שלי, היא התחילה להוכיח את עליונות דעותיה והשכלתה. היא המליצה לי לבדוק את המושגים לפני שאני מדבר עליהם. ניסיתי להסביר לה שהיא מסתכלת על הדברים שאמרתי לה בצורה לא מלאה, אך היא הביאה לי לינק ויקיפדיה. לא היה לי שום לינק להביא לה, ובלי לינק אני לא שווה דבר.ניסיתי להסביר לה שוב, באופן דיפלומטי ביותר, כמה טיפשי היא מתנהגת. האמת שיותר סקלתי אותה על התרבות הפגומה של הדיאלוג שלה. היא התנצלה, אבל המשיכה להתנשא. היא לא הבינה את המושג הפילוסופי שדיברתי עליו. ניסיתי להסביר לה שזוהי תאוריה שלי, אך שוב, אין לי לינק. היא הביאה לי שוב לינק. אני אפילו לא פתחתי אותו הפעם. עברנו נושא ודיברנו על מושג מסויים. הסברתי לה את ההתגלגלות ההיסטוריה של המושג הזה, ומדוע אנחנו לא כל כך מבינים אותו, מדוע היא התבולל בחברה. היא אמרה לי שהמושג לא קיים. גם על זה וויתרתי לה, היא ניסתה להוכיח כמה חכמה ומשכילה היא. אני מבין ללבה כי גם הרי אני כזה. ניסיתי בפעם האחרונה להסביר לה שהדרך שלה לזלזל באמונת אחרים, גם אם זו אמונה מופרחת שדיסני הוא אלוהים ושמופסה הוא הנביא אמת שלנו, היא לא דמוקרטית ופוסלת את תהליך הדיאלוג. היא הייתה אתאיסטים גמורה, אשר פסלה את דברי האובייקטיביים(אני הרי מאוד לא דתי), וקראה לכל טיעון:"לא לגיטימי". דבר לא לגיטימי הוא אם אמונת אחרים סותרת את שלך, ואתה מתנגד בתוקף לאפשרות שאתה טועה. ועוד מעיזים האתאיסטים לבקר את הדתיים, כאילו צרות הדת וצרות ההתנגדות המוחלטת לאמונות שהן הן לא אותו הדבר. 

מה לא בסדר בתרבות הדיון שלה?
- היא ניסתה בכל כוחה להוכיח לי שהיא המשכילה ביותר. באופן גורף ובומבסטי.  אני לא אומר לרגע שהיא לא. אבל היא ניסתה להוכיח את זה דרך שלילה מוחלטת או אימרות עוקצניות ולא מתוחכמות במיוחד (תודה לאל. אני כל כך לא יודע איך להסתדר עם עוקצנות, שהייתי טובע במבוכה שלי מול הדיבור המקולקל שלה.)
- היא לא ניסתה לפתוח את הראש אף לא פעם אחת. גם אחרי שהיא התגברה על שלב ההוכחה לעולם דרך צעקות וזלזול שהיא הטובה ביותר, היא לא הסכימה לחשוב מעט מזווית אחרת. הזווית שלה הייתה איתנה, ולא מבוססת במיוחד. לעולם לא ראיתי אמרות כגון "זה בולשיט", "יש מדע, אז למה שתהיה דת?", "זה לא נכון" כטיעונים הגיוניים ולגיטימים. ראיתי בהם בעיטות מיותרות ופרובוקציות חסרות תחכום ואסתטיקה. 

 הינה סיפור נוסף, קצר בהמון מהסיפור הנ''ל - הגבתי לגברת כלשהי בבלוג. היא חושבת שהיא מיוחדת מאוד, כמו שכולם חושבים. זה בסדר גמור, כולנו חייבים להרגיש שאנחנו מעל הממוצע בשביל להרגיש שיש לנו סיכוי להצליח בשבט הענקי של בני האדם. אני מבין אותה כי גם אני כזה, תמיד הייתי וכנראה תמיד אהיה. בנוסף היא אוהבת מאוד להיות משוגעת ויפה, בדיוק כמו כל הצעירים. היא כתבה על משהו לא מעניין כל כך אפילו, הגבתי על כך בביקורת, התגובה המתוחכמת ביותר שלה הייתה:"מה נראה לך". מצטערת שלא אמרתי "הכל יהיה בסדר", אמרתי לשם שינוי שאת טיפשה לחלוטין (לא במילים האלה, אבל לחתוך את עצמך זה טיפשי וטיפש יעשה את זה). 

ישנה עוד גברת, לה הגבתי גם. היא החליטה שהאינטרס שלי הוא כנראה להעליבה. קראתי למעשה שלה גם טיפשי. אך טיפשי אחר, באופן של התאורייה הגדולה שלי על עוצמת הטבע(האמת שזו לא ממש תאורייה שלי, אני בטוחה שהיא קיימת, פשוט לא קראתי מספיק על זה בשביל לדעת). היא החליטה שזה לא נראה לה, והתחילה להתגונן על עצמה. אמרה לי לעוף מהבלוג אם אני קורא לה טיפשה. אך אבוי, לא קראתי לה טיפשה בכלל! ניסיתי להרגיעה, ולהסביר לה שהיא לא צריכה להתגונן על חכמתה. מעשה ילדותי הוא לצעוק ולנפנף באגרופיה המכווצים לכל מקום, וזה מה שהיא עשתה. הצעתי לה שבמקום לשפוט, תירגע, ובמקום להעיף את המטרדים - דווקא להוכיח שהיא חכמה. היא כתבה שהיא לא חייבת לי כלום. אני גיחכתי כל כך. אני לא אוהב להשתמש באותו השורש במרווחים קצרים, אך זה היה מגוחך.
מה לא בסדר בתרבות הדיון שלה?
- להתעקש שהעליבו אותי, אפילו כשהסבירו לה שלא.
- פוזת הכלבה המגניבה היא הפוזה החביבה עלי. היא טיפשית, רדודה, וחסרת עידון שכלי שהוא. אתה נובך כמו פינצ'ר מפוחלץ במקום להוציא משהו ולגרום למישהו לסתום את הפה. לא לגרום לו ללכת מרוב עצבים, אלא באמת לסתום לו את הפה. 

 הייתה עוד מישהי אחת. פנים מול פנים הפעם. שמעתי מוסיקה באוטובוס. הבי מטאל בווליום המקסימלי שלי. היא ישבה לידי, הגברת המדוברת האחרונה. היא החלה לדבר אלי, בהתחלה לא שמתי לב, הורדתי את האוזניים ואמרתי, בשיא תמימותי וחיוכי המנומס ביותר - "סליחה?" היא החלה לזעום על כך שאני חצוף מאוד שאני תקוע בתוך האוזניות האלה, לא מקשיב לסביבה, ולמה לעזאזל אני שומע את החרא הזה בקולי קולות. היא העציבה אותי מאוד. אני הסתכלתי לרגע מהחלון, מתחנן מהטבע לאיזה עידוד, ובתסכול ועצב אמרתי לה שאם הייתה מבקשת ממני באופן מנומס, הייתי גם מפסיק לשמוע מוסיקה, לא רק מנמיך אותה. אבל בגלל שהיא כעסה עלי והאשימה אותה בפשעים לא קיימים, אמשיך לשמוע מוסיקה כמה שמתחשק לי. היא המשיכה לדבר, אני הרכבתי את האוזניות בחזרה, הסתכלתי שוב בכחול, ירוק וצהוב, והמשכתי לקוות לעידוד שיגיע אחרי ייאוש בני האדם/

אני לא אומר שאני תמיד צודק, אני לא אומר שדעותיי נכונות, אני לא אומר שאני יודע יותר טוב מכם, אני אפילו לא אומר שאני יודע משהו. אבל אני יודע שהאובייקטיביות, הנימוסים, הנועם והאסתטיקת דיבור שלנו הם הדברים החשובים ביותר בשביל לקבל חברה חדשנית, משכילה, נאורה ומודרנית בחברה בה חזון בני האדם, עולם נוח המנגד את מלחמת הטבע, מנגד את הברירה הטבעית. כולנו יכולים להתחמם תחת השמש הנעימה כמו להקת ארנבונים לא פרופורציאונלית, ולהנות מההישגים. המצאנו את השפה במטרה לתקשר באופן נוח וברור לכולם, ולאחר מכן הבנו דבר מה - התקשורת פותרת אי הבנות. אך מדוע שתקשיב לאדם המשפיל אותך, הטוען שהוא טוב ממך, לאדם שנלחם בך? מבחינה אנתרופולוגית ברורה, אדם כוחני לא ייקשיב לאדם כזה ויילחם בו בחזרה, כמו מלחמת מנהיג השבט, א מלחמת "מי מקבל את הממוטה". החלש אמנם יקשיב, אבל הרעלת אותו. הוא לעולם לא יירצה להיות בסביבתך, ורק ייחכה לתרום את חלקו בשביל להפילך מהשלטון. אם הנהגים הפירימיטיביים האלו בלבלו מישהו - 

תדברו יפה זה לזה. תהיו נחמדים. תפתחו את הלבבות האפורים מסיגריות וחוסר חלומות. תמצאו חבר. תמצאו קרבה. הפסיקו נא עם התנשאותכם, אנחנו לא יודעים דבר. אנחנו רק יודעים איך לחיות בעולם הזה, וגם זה בקושי. מדוע, אז, להקשות זה על זה? מדוע במקומות המזעריים ביותר, כמו פייסבוק, ישראבלוג או אוטובוס, אנחנו צריכים להילחם זה בזה? מדוע אי אפשר דרך האינטלקט ופתיחות המחשבה המתפתחת לסדר את מאבקנו? בדרך זו לאו דווקא יהיה מנצח ברור, אבל אם ניצחת אתה מנצח אמיתי. התרסות, קללות, עוקצות עילגת וביטויי חומת הגנה רופפת וישנה בתכנון בנייתה - הם חסרי חן וחסרי פואנטה. הם מרחיקים את בני האנוש מאיתנו, מונעים את התפתחותנו האישית האינטלקטואלית והתפתחותנו האישית הריגשית, הטמונה בנה מהיותנו חלק מהטבע. מדוע לא להפיץ פרפרים, כוכבים ולבבות זה אל זה? מדוע לזרוק בוץ מזוהם לעיניי הזר, שסה"כ לא הסתדר עם רעיונתך? 

 משאלתי הגדולה ביותר לכלל האנושות היא פשוטה: אנא מכם, בואו פשוט נהיה נחמדים זה אל זה.בואו נהפוך את העולם למקום מואר, נוח ובטוח. נפרוץ לחלל כיחידה אחת, אשר מכבדת את כל האינדיווידואלים שבה. בואו נהפוך את העולם למקום שמח. מה שווים חיינו, ללא השמחה? 
בואו נוביל את כולנו לשלום.