לפני כמה דקות התיישבתי על המחשב, בדקתי כמה שטויות. היה לי שקט מאוד, נכנסתי אל תיקיית המוסיקה שלי, והרהרתי מה לא שמעתי הרבה מאוד זמן. נכנסתי לתיקייה הדלה ביותר שלי - מוסיקה קלאסית. סימנתי את כל השירים, ללא הבדלה,והפעלתי את כל הרשימה. מה שיוצא אני מרוצה. השיר הראשון היה יצירה מופלאה של וגנר. אני אוהב את וגנר מאוד. ואני גם אוהב מאוד את הסרטים של וולט דיסני, ואני אוהבת את הסרטים עם מל גיבסון, וגם את אדגר אלן פו. הציקה לי פתאום המחשבה, האם אני, המחשיב עצמי כבנאדם עם אידיאולוגיית מוסר מוצקה, אדם המאמין בצדק, ובכך שדעותיו של האדם הן המגדירות אותו - נותן במה לאנשים, הנראים בעיניים, כלא מוסריים?
וגנר נודע באופי הקשה שלו. הוא הפיץ דעות אנטישמיות במהלך חייו, כתב את המאמר המוזר שלו, "היהדות במוסיקה", ומלבד עלבונות מקצועיים ליוצרים היהודיים, המליץ הוא מאוד על גירוש היהודים.
וולט דיסני התגלה כאנטישמי וגזעני. הסרטים שנעשו בזמנו היו גם שוביניסטיים מאוד, האישה הקטנה ויפה, שרק מקבלת עזרה מבחוץ כי היא יפה, ומסתדרת כי היא יפה - למול האישה החזקה, העצמאית, שיש לה כישורים משלה ותוכנית משלה. אף פעם לא אהבתי את שלגייה וסנדרלה, לעולם לא חשבתי שיהיה מעניין לדבר עם נשים שכאלה, להיות נשים שכאלה, או ליצור קשר עם נשים שכאלה.
מל גיבסון גזען ושיכור, אפילו שאחד הסרטים האהובים עלי הוא "לב אמיץ", סרט היסטורי מדהים על כיבוש אנגליה את סקוטלנד והתנגדותה של סקוטלד לכך.
אדגר אלן פו קיים יחסי מין עם קטינות ללא הסכמתן, וכשאני אומר קטינות אני לא מתכוון 17, אני מתכוון 13. כל אונס הוא אונס, אבל בחייאת, לא צריך להסביר את ההבדל.
אגב, על זוהר ארגוב, האהוב על הישראלים כל כך, התלוננו כמה וכמה נשים על הטרדות מיניות ואונס.
אפשר להסביר את האנטישמיות של וגנר כעניין של תקופה, כך גם את וולד דיסני. כולם היו גזענים, ימניים ושוביניסטים. בתקופת אדגר אלן פו גברים היו רשאים לשכב עם בנות 13, והסכמת נשים ליחסי מין לא היה להגדרה בכלל. ובסדר, מל גיבסון וזוהר ארגוב הם אנשים לא משהו.
האם אנחנו אמורים לתת לאומנות שלהם להתפשט? או שמא אין קשר בין אומנות לדעות? האם עיקר האדם היא פרי עמלו, ואם זה לא נוגע לדעותיו, רעות או טובות כמה שיהיו, זה לא משנה בכלל? או שמא יש לגנות את וגנר, דיסני ואדגר אלן פו - וללמד את הילדים שלא משנה כמה מוכשר אתה, אם אתה בנאדם רע אנחנו לא מוכנים לקרוא אותך, לצפות בך ולהאזין לך. אך שוב, כיצד אפשר להאשים אדם ברוע, אם הוא חיי בזמן אחר לחלוטין? הרי אם כומר היה שומע על אופנת הנשים והבחירה החופשית שלהן מתי להתשעשע מינית ומתי לא - הוא היה קורא להן מכשפות טמאות ושורף אותן למוות, בעיניו זה חטא., ואילו אנטישמיות לא. אז כיצד נוכל לשפוט?
המוסר מוזר מאוד הוא. המושג היה קיים מאז ומעולם, יש משהו בבני האדם, שגורם לנו לחוש איזוהי חרדת קודש לערכים מסויימים, בהם אסור לנו לפגוע ואתם אנו חייבים לשמר. אך הגדרת המוסר, היא עניין אחר לחלוטין. המוסר הוא החיה המוזרה ביותר, וההתלבטות שלי חסרת ערך. אין צידוק לחוסר מוסר, שנאה, ופגיעה באחר, או לפחות מחשבות שיכולות לפגוע באחר. אבל אותו הכומר לא חושב שיש צידוק לאישה ללכת לזיין את מי שהיא רוצה. הטבע משונה הוא, ושולט הוא בכולנו. לא אבין את טענת הדת, שאלוהים הוא השופט אותנו. הסתכלו עלינו, תסתכלו איך המוסר עצמו השתנה, שאנחנו סולחים לגאונים האלה, כי הם חיו בעולם שונה משלנו, ובעצם - זה היה אותו עולם בדיוק. האדם הוא הכוח השופט, זה נמצא בנו. המוסר הוא המצאת החלשים בשביל להגן על עצמם מפני החזקים, או איזה טריק מסתורי של אהבה. מה שזה לא יהיה - הוא לא ברור ואין לו פרשנות קבועה. הוא בינינו, בתוכנו, ואולי בראשנו ובהזייתנו, ואנחנו בעלי הכוח.
ושוב, בתור בעל הכוח,
האם אמור אני להאזין לוגנר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Faust
