הקדמה: די אהבתי לקרוא כשהייתי ילד. באיזשהי תקופה אהבתי את זה ממש, ואז קצת עבר לי. בתיכון קראתי אולי חמישה ספרים. אחרי התיכון קראתי רק את "אני רובוט". כל זה היה ככה עד ששיחקתי במשחק כלשהו, שגרם לי לרצות לדעת הכל, והרצון לדעת הכל, גרם לי לרצות לקרוא הכל.
בחיים לא כתבתי ביקורת או המלצה על ספר, אבל אם כבר יש לי בלוג, החלטתי לתעד את הרעיון שהמילה הכתובה לא תמות לעולם.
לקח לי שבועיים לקרוא את גבעת ווטרשיפ. גם מטעמי זמן, גם מטעמי אני-חוזר-הביתה-לאכול-לישון-לקום-עוד-שש-שעות, וגם בגלל שחזרתי כל כך הרבה פעמים על פסקאות שקראתי. זכרתי את גבעת ווטרשיפ מהתקופה שהייתי ילד, ובערוץ הילדים הראו את הסדרה הזאת. אהבתי את זה מאוד, למרות שהסדרה קצת הלחיצה אותי. כשהלכתי לספרייה לפני שבועיים, התפלאתי(כמו שאני תמיד מתפלא) שהמקור הוא ספר. לקחתי את הספר בלי לחשוב, והתחלתי לקרוא בו מיד.
גבעת ווטרשיפ נכתב בידי ריצ'רד אדמס, ויצא לאור בשנת 1972. זהו ספר על חבורת ארנבונים שיוצאים מהארנבייה שלהם בגלל נבואת זעם נוראית, ועוברים הרפתקאות במטרה לייסד ארנבייה חדשה. אני לא ארצה לספר יותר מזה, פן תרצו לקרוא.
הדמויות הבולטות הוא הארנבון לוז - הדמות הראשית והגיבור של הארנבייה. הוא טוב לב אך ריאלי, בעל תחבולות מצויינות אך לא מתנשא, אמיץ ומנהיג. בניגוד לטבע הדברים אצל ארנבונים - הוא לא הארנבון הגדול ביותר, ובכל זאת הוא הארנבון הראשי.
חומש הוא אחיו של לוז, והוא בעצם נביא הארנבונים. יש לו חזיונות, והוא אחת הדמויות הכי מחוקות שיצא לי לקרוא עליהן. הוא קטנטן אך יעיל. טיפוס מיוחד, מעט נדוש, עם כל פטריות ההזיה והקולות המוזרים שהוא שומע.
רם ראש הוא ארנבון ענקי, אמיץ ומעט פתי. הוא מפוזר למדי, אך נאמן למטרותיו, ויש לו לב ענקי, אפילו יחסית לארנבון. הוא הפך לדמות האהובה עלי.
יש עוד הרבה ארנבונים אחרים לפגוש - אוכמן, חוד נץ, פעמון (הוא דמות טובה), אדר, שחורי ועוד זכרים רבים נוספים. כמעט כולם בעלי אופי, ואמנם מרגישים את חוסר השוויון שבחלוקת הבמה לארנבונים השונים שהם לא שלושת הדמויות שציינתי הנ''ל - אך כל אחד תורם לעלילה לפחות פעם אחת.
המאבק של הארנבונים למצוא מקום, לייסד ארנבייה חדשה ולמצוא נקבות בשביל שהארנבייה תמשיך להתקיים הם טבעיים מאוד. אמנם הארנבונים מדברים ומרגישים בשפת בני האדם, אך מחשבתם מוגבלת לתפיסת העולם של הארנבונים, צרכיהם הם כצרכי הארבונים, ואמנם הם מודעים לחלק מהכלים של בני האדם - אבל בדרך כלל הם פשוט קוראים לזה "כלי". הארנבונים מתוארים מאוד בדרכם שלהם, ואפילו יש להם שפה קלילה בסיפור (האמת שהיא לא תמיד קלילה, היו כמה מילים שתהיתי מה הן אומרות). הם יישות משם עצמם, והם לא נלחמים מלחמות של בני אדם. למרות הארנביות הטבעית שבהם - יש אלו שרואים בגבעת ווטרשיפ השוואה לסוגי מנהיגות ושלטון אצל האדם - אדמס טוען שהוא פשוט ניסה לספר סיפור טוב לבנות שלו. אני מאמין לו. אמנם אפשר לראות קווים שמגבילים לבני אדם - אך בן אנוש כתב את הסיפור, בכל זאת מנקודת בני אנוש ובשפת בני אנוש. ההרפתקאות הן הרפתקאות פרי דמיונו של אדם, וכמובן הקונפליקטים יהיו קונפליקטים שאנו מכירים. הצלחתי להשוות את הספר לשואה (אני מנסה להשוות כל דבר לשואה). הצלחתי (כמו עם כל דבר).
סה"כ העלילה קולחת, יש כמה תיאורי טבע מייגעים(יש שם כל כך הרבה שמות של צמחים), יש קטעים מהמיתולוגיה של הארנבונים(סיפורים מרתקים שצריכים לקבץ לספר אחד בוודאות, מיתולוגיה בנויה היטב), והדיאלוגים והתוכניות שלהם מרתקים מאוד. אופיים הוא המרתק ביותר, הפרעת בן האדם לטבע ולסביבה מורגשת היטב בספר, ולספר הזה יש אווירה משלו. העברתי כשעה בחיפוש הסרט. לא מצאתי אותו,אבל אני אמשיך לחפש. יש הרגשה משונה כשהספר נגמר, האישיות של הדמויות ברורה כל כך, מורגשת כל כך, שהיה לי קצת קשה להיפרד.
הבעיה היחידה שלי, חוץ מכל השמות של הצמחים, היה השוביניזם של הספר. אולי זה לא ממש שוביניזם, אבל כל הדמויות הראשיות הן גברים, ומתייחסים לארנבוניות בתור כלי להרבייה. אמנם כשהדמויות מדברות עם נקבות יש להן נימה, אך היא מעומעמת ומטושטשת מאוד, והדמויות הנקביות היו חסרות לי מאוד. רציתי שיהיה טון נקבי, לא משנה מה ההדלים המהותיים בין הארנבונים הזכרים לארנבוניות הנקבות. העניין הזה הציק לי מאוד, אבל הצלחתי לגבור עליו.
בסה"כ הספר הזה הפך לספרים היותר אהובים עלי, אחד שיישאר איתי הרבה זמן. היום אפילו חלמתי שאני ארנבון. היה זה טבעי להפליא.
יש תרגום חדש יותר, אבל מצאתי את זה.
הדמויות בסדרה, בעקבותן קראתי את הספר. תודה רבה, ארנבונים מצויירים היטב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Faust