קשקושי פילוסופיה נכחדת

כמה לא נעים זה לדבר על עניין לא אהוד. כשאתה מפגר בן 14, כמה מדהים זה, לצודד במשהו לא אהוד. מתבגרים ומבינים שזה בולשיט, אם לא תהיה אהוד, לא תהיה מצליח. לא משנה מה יש בך, התורה האמיתית או פיצוח סוד המוות. ואז כשמתבגרים עוד יותר - אתה מבין כמה העניין הלא אהוד, הוא לא אהוד, אבל יש מספיק אנשים שיסכימו איתך. רק שלא נעים לדבר על זה, זה הכל. ואז הבעיה האמיתית מתגלה, כשאתה מבין שהעניין עדיין לא אהוד, אבל הוא תופעה רחבה. התופעה שאמורה להפחיד את השלטונות הישראליים - הנוער החילוני רוצה לברוח מהארץ.
אני מבין את הנוער החילוני הזה, אני נמצא ביחד עם הנוער החילוני הזה.

עליתי למדינת ישראל היפה שנת 2000 עם ההורים שלי מאוקראינה. הייתי בן שבע. הגענו בלי כלום ונהגו להזכיר לנו את זה לכל מקום שהגענו אליו, אבל כילד אני לא הבנתי את הביורוקרטיה הנוראית של ישראל נגד עולים חדשים מחבר המדינות. הסתדרנו בכל זאת, כי ההורים שלי לא וויתרו ועבדו כמו שתי חיות משא שהאדם דואג להעביד. ימי שישי ושבת היו אומללים למדי, כי הם שקעו בטיפה המרה. בכל זאת, כשעובדים שש פעמים בשבוע, בערך עשר שעות כל יום, במשהו כמו ניקיון או בנייה, הטיפה המרה לא מרה כלל וכלל. אני הייתי כמובן צעיר עד מאוד, והתלוננתי על השיכרון התמידי של ימי שישי. עם הזמן למדתי פשוט לקבל את זה ולצאת מהבית, באווירה טובה כמובן. 

קשי עולה חדש הם באמת לא העניין עכשיו. בתחילה הייתי בפיגור אחרי כל שאר העולים שסביבי, התנגדתי ללמוד את השפה העברית, ולא אהבתי את היחס של הצברים אלי בבית הספר. לא הבנתי מה יש לצחוק עלי, לא הייתי שונה או עשיתי משהו בולט במיוחד בשביל שיצחקו עלי. ללב הפתי מאוד שלי לקח הרבה זמן להבין שהם צחקו עלי כי לא יכולתי להגיד למורה, בהחלט רשעות של גאונים. בכיתה ב' עזבו אותי לנפשי, והתבודדתי מאוד. בכיתה ב' נכנסתי לפרוגרסיה עצומה, ועקפתי את שאר העולים שמסביבי. היו לי הרבה שגיאות כתיב, אני זוכר, אבל ידעתי הרבה מילים. ידעתי להתנסח, התחלתי אפילו לחשוב על משחקי מילים. מכיתה ג' עד כיתה ז' לא היה לי ממש אכפת איפה אני נמצא, עד שבכיתה ז' התעוררו בי רגשות פטריואוטים. אני חושב שזה בגלל כל שירי המלחמה ששמעתי כשהתחלתי לחרוש על ההבי מטאל, את כל שירי המולדת היפים ששמעתי במוסיקה הרוסית הישנה, וגם שירי ארץ ישראל ששמעתי במשך שש השנים בהן הייתי ביסודי חלחלו אלי. אהבתי את המאבק העברי, אהבתי את ההתמודדות מול הבלתי אפשרי, את צמיחת הארץ כנגד האבדון. אהבתי להיקרא בשם-המשפחה-היהודי-להחריד-שלי. התחלתי להעריץ את הדמויות הציוניות, אהבתי את מאבק מעטים מול רבים המפורסם, אהבתי את השפה העתיקה, במיוחד את הסיפור של אליעזר בן יהודה. אהבתי את הספרים של דבורה עומר, אהבתי את הקיץ הישראלי, אהבתי להילחם בעד פיסת האדמה הפצפונת הזו. ככה היה עד כיתה י'. הייתי תמיד קטן למדי, ככה שתמיד צחקו לגבי השירות העתידי שלי. עדיין לא ידעתי שאני לא אתגייס, הייתי בטוח שאתגייס לא משנה מה. הייתי בטוח שזה הייעוד שלי, להיות טייס. השתוקקתי להיות טייס, המשיכו לעקוץ אותי, לפעמים באהבה, לרוב בזלזול, לגבי החלומות הגדולים מדי שלי. אני לא הקשבתי לאף אחד. ואז הגיע הצו הראשון. אני לא הרגשתי טוב שם, אני לא יודע למה. אולי כי ראיתי שהבנות נמצאו במין תנועת נוער שכזאת, שיש אותיות צבעוניות בכל מקום, וזו ממש לא המשמעת הצבאית שכל כך השתוקקתי אליה. בגלל בדיקת השתן שתיתי בערך שלושה בקבוקי מים, ואחרי בדיקת השתן, השתנתי עוד ארבע פעמים. חשבתי שזה יהיה מספיק בשביל שהשלפוחית לא תציק לי בזמן המבחנים הפסיכוטכניים. טעיתי. אחרי ארבעים דקות היה לי פיפי שיכולתי להתעלם ממנו. אחרי שעה כבר ניחשתי תשובות כי לא נתנו לי לצאת. אני לא זוכר מה הציון שקיבלתי, אבל הוא היה נוראי. בהתחלה חשבתי לעשות עם זה משהו, אבל אז נכנסתי לתסבוכים האישיים והפרטיים שלי עם הצבא. באופן כללי הצבא הכניס אותי לחרדות מוות. האמת שזה היה ככה כשהייתי ילד קטן. כלומר, עד כיתה ז'. כשהתחילה אובססיית הצבא שלי זה עבר, אבל אחרי הצו הראשון זה חזר אלי. אני לא אוהב לדבר על זה, זה תמיד נשמע מתבכיין קצת, וזה גם לא העניין כרגע. הנקודה הסופית היא שלא הלכתי לצבא. הלכתי לשירות הלאומי.
אמנם, למרות שהסיבות שלי לא להתגייס היו השיגעון הקטן שלי, לאט לאט שמחתי שלא הלכתי למסגרת הזו מסיבות התייחסותי למדינה בה אני חי. 

אף פעם לא צחקו עלי שאני לא יהודי. אני זוכר שנכנסתי פעם אחת לבית הכנסת, שמו עלי כיפה, ותקעו אותי להתפלל. זה קרה מתי שהוא ביסודי, ולא היה לי מושג עם מה אני מתמודד. אני זוכר שתקעו את הבנות למקום אחר כלשהו, קטן הרבה יותר, ושם הן...עמדו. פשוט עמדו. זה הרגיש לי לא הוגן, אבל איזשהו אדם מזוקן שאל אותי אם אני לא מבין עברית. בכיתה ד' ידעתי עברית, תודה רבה אדוני המזוקן, שחוץ מלהתנגד לאבולוציה - לא יודע ממש איך לבטא את המילה. אמרתי לו שאני מבין, וטענתי שאני צריך ללכת לשירותים. היה לי לא נעים בסיטואציה הזאת, אז פשוט נשארתי בשירותים. כשהמורה כעסה עלי אמרתי לה שהיה לי קלקול קיבה. היא עזבה אותי בשקט, וזאת הייתה התמודדות הלא נעימה הראשונה שלי עם הדת.
לאט לאט הבנתי שאני לא יהודי, שאני לא נחשב כאן. אני לא יהודי כי אימא שלי לא יהודיה. למען האמת אני רק רבע יהודי, סבא שלי מצד אבא הוא יהודי. ללא מבינים שביניכם - זה אומר שאני יהודי כשר לכל דבר בדת הנוצרית והאיסלאמית. כלומר - אני נתון לכל אנטישמיות, כולל הגדולה ביותר - השואה. מתוקף היותי רבע יהודי, הייתי נשרף בדיוק כמו ירדן גינזבורג, שהוריה עלו מפולין וכל המשפחה שלה יהודית קנאית מאוד. את היטלר לא עניינה ההלכה, בהתחלה גם אותי העניין לא עניין, והמשכתי באהבתי הארץ שלי, למרות הסלידה שלי מהצבא.
לאט לאט גם הבנתי מה זה אומר, להיות לא יהודי במדינת ישראל.
1. לא יכולתי להתחתן. חבר טוב שלי התחתן לא מזמן, עם מישהי רוסיה. היא לא יהודיה, אז הם חסכו שלושת אלפים שקלים בשביל לטוס לקפריסין ולהנשא שם. אמנם שלושת אלפים שקלים הוא לא סכום גדול בכלל, אבל זה לא סכום לנישואין. מחיר רב\כומר\ראש עיר שמחתן אותך אמור להיות סמלי לחלוטין. שלושת אלפים שקלים הוא לא עניין סמלי לחלוטין.
2. אם הייתי באמת מתגייס לקרבי, ומת במלחמה להגן על המדינה הזאת, היו קוברים אותי מחוץ לגדר. לעזאזל.
3. לא יכולתי להתקדם לאף מקום ציבורי בעל השפעה. כלומר, יכולתי, כמובן, אבל זה היה צל נוראי. ובחיים לא הייתי יכול להיות ראש ממשלה, ופוליטיקה היה החלום הרטוב שלי.
4. אם הייתי אישה היו עושים לילדים שלי זין.
5. גם אם לא הייתי מת על הגנת המולדת - לא יכולתי להיקבר ליד אישתי היהודייה, כי אני לא יהודי.
ועוד רבים טובים ונוספים. לאט לאט התחיל לבעור בתוכי חוסר השייכות, והרגשתי כעשב שוטה. אני לא אהבתי אף פעם את בתי הכנסת, שנאתי את הכותל השוביניסטי, שנאתי את יום השבת המת, שנאתי את יום כיפור המדכא, החגים גם לא שימחו אותי במיוחד. שנאתי את היותי עברי לכל דבר - כך הרגשתי וכך כנראה תמיד הרגשתי - אבל אין בארץ הפרדה בין יהודי לעברי, ואימא טניה הלא יהודיה הכתימה אותי לסוף ימי חיי, גם כשהשם-משפחה-היהודי-להפליא-שלי הלך איתי לכל מקום עוד שם, באוקראינה. עוד שם, אני זוכר איזו הערה על היותי ילד יהודי. שמעתי אותה בשקט, כשהגננת אמרה לגננת אחרת:"הוא חכם מאוד, וילד יפה מאוד, ומוצלח מאוד, אבל הוא יהודי, וזאת בעיה". אני של עכשיו הייתי אומר לאותה גננת, שאני לא מצליח למצוא את דמותה בנבכי זכרוני, שאני לא יהודי כלל וכלל. ההלכה אומרת אחרת. אבל מה אשיב לה, לאותה גננת מסתורית, כשתגיד לי שבחיים לא שמעה על ההלכה. וכשהגננת השניה תגיד שהיא שמעה על ההלכה, אבל זה לא מעניין אף אחד, אנחנו לא חיים בעולם יהודי. 

המשכתי להיות עשב שוטה. כל האהבה שלי לסיפורי הרצל, וייצמן, בגין ורבין עלו בתוהו. הכל נמחק, זרקתי אותם להתפזר ברוח. התנגתי לאופי הישראלי, אליו לא התחברתי לעולם, לאחר שאופוריית המולדת היהודית עזבה אותי. שנאתי את החוצפה הנוראית הזו, שהישראלים משום מה מתגאים בה, כאילו זה חיובי לצרוח בקול רם, לריב באמצע הרחוב עם בנאדם זר, להגיד את דעתך, להיות גאה בכך. ראיתי אישה לפני כמה ימים בשקל סטור, לוקחת משרוקית. היא ניסתה את המשרוקית, והחזירה אותה למקום. היא לא אהבה את הצליל. המוכרת ביקשה ממנה שלא תעשה את זה, אבל היא עשתה את זה שוב. כשהמוכרת שאלה למה היא עושה את זה, היא ענתה לה בגאוות החוצפה הישראלית שהיא הלקוחה, והיא צריכה לבחון את הסחורה. ההגיינה של שאר הלקוחות לא עניינה אותה. בהחלט משהו להתאות בו.
שנאתי את הצרות הישראלית הנפוצה. עם של סטיגמות. כל העמים ככה, אבל דווקא הישראלים הכעיסו אותי במיוחד, הם הרי סבלו מהסטיגמות האלה במשך כל ההיסטורייה. אבל כל הגמנים נאצים ואנחנו שונאים אותם. דמוקרטיה נשפכת.
שנאתי את השוביניזם. זו מדינה מאוד שוביניסטית, ישאל. גם הדת השוביניסטית ששולטת ביד רמה בישראל, וגם התנהלות העבודה. הבוז לאימהות קרייריסטיות נפוץ כאן במיוחד. עצוב מאוד.
לא אהבתי כאן הרבה דברים. אני לא אוהב את חוסר הפירגון הישראלי, זה לזה ולמשהו נדיר יותר - כמו חגיגת יום הולד 90 לנשיא שלנו. השוו את הנאומים האוהבים למצעד ראווה של דקטטור. מה לעזאזל לכם אומרים ביום ההולדת שלכם? "רבין לא אהב אותך"?
אמנם הלכתי לשירות לאומי, אבל גם כאן הייתי כעשב שוטה, אפילו שלא דיברו על המוצא שלי יותר. הייתי פגום, לא בסדר, לא תקין. ממש כמו החוק הזה, שמקדם ח"כ לווין(למיטב זכרוני, אני לא בטוח), אשר "תורם מדינה" מקבל הטבות מיוחדות לעומת כזה שלא הלך לצבא או לשירות לאומי. בין ההטבות זה שכר יותר גבוה. שכר. אני לא מבין איך השכר קשור לכך, ואני מקווה מאוד שהחוק הזה לא יעבור בבג''ץ. כשקראתי על החוק הייתי ברכבת, בדרך לשירות הלאומי השנוא עלי כל כך. אני כמעט הלכתי לשירותים לשטוף פנים, אם המיזופוביה שלי לא הייתה קיצונית כל כך. האדמתי והתחלתי להשתולל מכעס. אם אתה לא פונה לדת - אתה חייב להיות בצבא. השירות הלאומי הוא הרי להעביד בני נוער מסכנים בעבודות רגילות לכל דבר, ללא הטבות וללא משכורת. אני הלכתי לשם בכל זאת, כי אני לא רוצה שחוסר השירות שלי ישפיע על קבלת מלגה באוניברסיטה.
כמובן שיש לי ייסורי מצפון. אני לא רוצה לראות את כל ידידיי משרתים בזמן שאני מתקדם בחיי. למרות שהם יכולים להתחתן כאן ואני לא, בכל זאת אני חייב למקום הזה לפחות שנה.
כרגע אני מנסה מאוד לפרוח לפרח. אני מנסה לברוח מכאן, בדיוק מאותן הסיבות שכולם מנסים לברוח מכאן - הדת שולטת במדינה הזו ביד רמה שלא מתאימה לזמן המודרני במקום דמוקרטי. אין כאן דמוקרטיה. ממש כמו שהיהודים סבלו מאנטישמיות, אותם היהודים זרקו אותי לתוך גן חטאים בוער, והותירו אותי שם, להתחמם בשמש. אם אצליח לצאת מכאן, כנראה אשנה את שם משפחתי, אותו אני אוהב מאוד. אבל אני חושב שהעלבון הענקי שספגתי כאן מיהודי-ההלכה הוא כדרקון כחול וענקי, שישן אצלי עמוק בתוך הבטן. הוא התעורר רק פעמיים בחיי. פעם אחת אפילו פרצתי בדמעות (הייתי קטן מאוד!). אני יודע שאתחיל להיות ממורמר מאוד, אם אתן לדרקון הכחול המאיים הזה להתרפץ מתוכי, כך שאני רק מצפה לעולם האוטופי שלי, בו המוצא שלי לא ישנה לאף אחד, ולא אהיה לעשב שוטה.

 אני תוהה בלבי, מדוע יש עדיין מדינות בעולם, מדוע אנחנו לא יכולים להתערבב בתוך עולם שלו אחד גדול. ועוד יותר אני תוהה בלבי, שאם היה לי מקום להוציא בו את יצר האלימות שלי מתוך מטרה עליונה, הייתי חושב עדיין באותה הצורה. 

אני אוהב מאוד את ישראל. אבל היא לא הבית שלי. אין לי בית, כנראה. ואני בסדר עם זה, זה מאבק מלהיב. אך מדי פעם, הייתי רוצה שוב להיות ילד קטן שחולם להיות פוליטיקאי שיציל את המקום שהוא גר בו.