קשקושי פילוסופיה נכחדת

"תמיד השתדלתי להראות שאפשר ליצור דרך שמחה, ששמחה היא לא מתנת האל המיוחדת שבה אתה כל כך רגוע וכל כך מאושר מחלקך בעולם, שאתה לא מרגיש צורך לעשות משהו כל כך לא טבעי כמו ליצור. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, נאמנתי באוזניי כל עובר ושב אשר היה מעוניין בבית האירוח המיוחד שלנו, שהשמחה היא מהות הטבעיות, ובני אדם לא טבעיים, ובכלל זה אנחנו נענשים ולא שמחים יותר. כמובן שהתנגדתי.  אני טענתי שאפשר לעשות הכל, והשמחה היא אמנם טבעית, אך לא על טבעית כפי שלאט לאט התחלנו לקלוט את מושגה ולאמצו לתובנתו. 

הייתי קטנה, והאמנתי בזה מאוד, לא מפסיקה להאמין בטוב ובאושר, כנמצא כאן בינינו, כאילו אנחנו מפספסים אותו. כאילו אנחנו אלה האשמים, כל אחד ואחד מאיתנו, אפילו לא עיצוב החברה. הטפתי לאופטימיות ולחיזיונות חיוביים, האמנתי בנירוונה, ואפשר להגיד שהייתי השליחה המיוחדת שלה. 

ככה נמשכו שנות נעורי. הייתי ילדה מתבגרת מקסימה וקורנת, הייתי מביכה את עצמי לרוב, אבל לא שמתי לב לזה. חייתי בעולמי הקסום והצבעוני, ספרתי את העננים עם האלפיות, התמסרתי בכדור פרווה עם הפיות, דרקון אחד היה מאוד נחמד אלי ונתן לי לגעת בקרנו, והמורה הזקנה שלי החלה ללמד אותי איך לעוף. למרות שהאמנתי בקסם, ידעתי שהוא ביישן מאוד, ולא בטוח בקרבתנו - בני האדם. קיבלתי את אופי הקסם בהשלמה, כי הרי כל אחד וסיפורו שלו, אין לי את הזכות לשפוט את הקסם על איך שלא בוחר להתגורר איתנו, לרבוץ בינינו. הבטחתי לקסם שאני לא אשכח אותו בחיים, כי הרי ידוע שעולמנו רומס את האמונה. אני ישבתי בביתי הריק, והחלטתי לכתוב לקסם מכתב סודי. קיוויתי שמישהו שמכיר את קסם אישית יגיע לבית זה, יימצא את המכתב, וימסור אותו לקסם. רציתי שקסם יידע שאני קיימת, ושאני מקווה שייצור איתי קשר. 

כתבתי את המכתב בשמונה בערב, באמצע השבוע, בקיץ. נגיעות אור אחרונות התגלו לעיר, בה מקומות התעסוקה השריצו לרחובות את ההולכים והשבים. כולם נפלטו בשמחה מפתחי הבניינים הזרים, ומישהו לחזור הביתה. כמה ילדים מטיילים אפילו רצו, פן ההורים יכעסו, כמובן. עלי ההורים לא כעסו אף פעם, כי תמיד הייתי בבית. השקפתי רבות מהחלון, אבל הייתי עסוקה בלחקור כמובן. חקרתי בעיקר את נבכי דמיוני, אך הייתי מרוצה מהתוצאות. התרגשתי מאוד לכתוב לקסם. אינני זוכרת את המילים המדוייקות שהשתמשתי בהן, גם החיבור שלי היה לא מקצועי ביותר, כך שאולי זה לטובה. מצאתי חור קטן ליד החלון, הגדלתי אותו מעט, וטמנתי את האוצר הכתוב הקטן שלי בפנים. עם פיקחותי הבוגרת, בחיים לא הייתי עושה את מה שהייתי אז - השארתי את מספר הטלפון שלי. המספר הזה לא התחלף לעולם. לרוב מטעמי נוחות, לשם איזו סיבה עלי להחליף את המספר? אין סיבה. אבל לפעמים אני נזכרת, שאני עוד מחכה שמישהו מיוחד מאוד יצלצל אלי. אני שוכחת מהציפייה רוב הזמן, אבל כשהיא מתגנבת אלי ברשלנות שאופיינית לה, באופן מיידי היא גורמת לי לחוסר נינוחות שמתגבר עם השנים. אני כבר לא מצפה ששליחו של קסם יצלצל. אולי איזשהו גבר שמעוניין באחוריים שלי, אני לא יודעת. הכל יכול להיות, שום דבר לא טהור ותמיד כל כך. 

בהתחלה רציתי להיות שחקנית, ואז פחדתי מאוד, בגלל שלשחקן משמע להיות מישהו אחר - ואמנם בורכתי ביכולות חיקוי מצויינות, אך היה לי חשוב מאוד להיות אני עצמי. וויתרתי על הרעיון. לקח לי זמן מה לחשוב על תכנית עתידית חדשה. אחרי ויכוחים קשים עם ההורים, עצות מבוגרי אוניברסיטאות שונים, עם חברים ומבוגרים מנוסים - הגעתי למסקנה שאני אלמד פלאונטולוגיה(חקר מאובנים) וארכיאולוגיה. רציתי בכל מעודי לחקור על חיות שנכחדו ונעלמו מהעולם. רציתי לחקור על הסודות שהם השאירו מאחור.

זמן קצר לפני כניסתי לתואר ראשון, הכרתי בחור. הוא אהב אותי ודאג לי מאוד, הבטיח לי את הנצח, והיה מקור ניחומיי. בתחילה מערכת היחסים שלנו, שהתפרסה לכמה שנים, הכל היה מושלם ואגדי. היינו מבלים את כל ימינו ולילותינו יחדיו, מחזיקים ואוהבים אחד את השני, לא נותנים לנבואת הפורענות על הזוגיות המתקדמת להרוס אותנו. התחתנו לאחר שנתיים בלבד. אמנם שנינו היינו קשים ומחוספסים בדעתנו, אך הייתי מאושרת ונרגשת. הוא נתן לי את השלווה, והלימודים נתנו לי את ההתלהבות. 

התואר הראשון אמנם היה קשה למדי, אך הצלחתי לשמור על עבודה יציבה, על מערכות יחסים יציבות, וחתני המקסים היה לצידי בכל הזמן הזה. גם הוא למד באוניברסיטה. הציונים שלו היו טובים מאוד, אך אני הצטיינו בכל. רציתי לחקור, ללמוד וליצור - ולהיות שמחה בד בבד. עדיין, כעבור כל השנים הללו, ניסיתי להוכיח לעולם שאפשר ליצור ולהיות שמחים, שהרעיון לא בגדר מיסטיקה רחוקה ושמימית. 

הצלחתי להתקדם ללימודי תואר שני באוניברסיטה מפורסמת למדי באירופה. התקבלתי שם באהבה, וחתני המקסים גם הוא התקבל, כך שהכל הסתדר בצורה מושלמת. גרנו במעונות, למדנו קשה, רכשנו ידידים אירופאיים נהדרים, והייתי שמחה. הרגשתי שלמרות ההבטחות שהתואר שלי יהיה תחרותי, שאני לא אצליח למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד, שבלימודי תואר שני כולם יעסקו בתחום התואר הראשון שלהם ואילו אני אשאר מלצרית עם רגליים כואבות - אני מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי. הצלחתי למצוא עבודה בספרייה של מוזיאון, תוך כדי כמה נקיונות שעשיתי במשרדים שונים, ולמרות תחרותיות התואר שלי - הצלחתי להיות המצטיינת ביותר. זרחתי ופרחתי. ואז מלאו לי שלושים שנה. 

אימצתי חתול. הוא מזכיר לי את החתול שחתני לשעבר נתן לי במתנה ליום הולדת שלושים שלי. שחור עם פס לבן משונה כזה על הפנים המקסימות והמתוקות שלו. קראתי לו ארתור, על שם ארתור קונן דויל. והמלך ארתור. ועוד ארתורים נוספים שאהבתי והערכתי. 

חזרתי מבית הספר. היה לי יום לא רע, התלמידים התנהגו יפה. היה גשום למדי, אבל היה תלמיד אחד שאמר שאני מאוד מאוד מעניינת, ושהוא היה מקווה שהיו מקדישים ללימודי ההיסטוריה יותר שעות בשבוע. הוא אמר לי שהצלחתי לשכנע אותו למה היסטוריה זה חשוב. שמחתי מאוד לשמוע אותו, אבל מיהרתי הביתה, לארתור. החתלתול הקטן המקסים חיכה לי בבית ובכה היא הוא היה בודד. ליטפתי אותו והענקתי לו אהבה.

קוראים לי *, הייתי סטודנטית מצליחה, קורנת ופורחת לפלאונטולוגיה וארכיאולוגיה. הייתי הסטודנטית המובילה בתואר הראשון, ובתואר השני. הייתה לי משרה מובטחת במוזיאון, שבמהלך פרוייקט מחקרי - נשלחתי מטעמו, בתחילת הדוקטורט, לאפריקה המלהיבה, לחפירות מזהירות עם פוטנציאל הצלחה כמעט בטוח לחלוטין. לא הצלחתי למצוא שום דבר. המחקר שעשיתי על חיה נכחדת שאין טעם לנקוט בשמה - נכשל. לא העניקו לי את תואר הדוקטורט שלי. חתני לשעבר קיבל את הדוקטורט שלו, ופצח בקריירה מזהירה. אני נשארתי מאחור. לאט לאט נכנסתי לדיכאון, והמצב הכלכלי שנכנסו אליו לא עודד אף אחד. הייתי חייבת לחפש עבודה. חזרתי למוזיאון אחרי החפירות המביכות, אך לא קיבלו אותי, בטענה ש - "התואר שלך תחרותי מאוד, והיו סטודנטים רבים אשר קיבלו את התואר דוקטורט. מצטערים, את נעימה מאוד, אך אנו לא יכולים לאפשר לעצמנו להעסיק אדם עם תואר שני בלבד." ניסיתי שוב, אך הכסף לא הספיק. הלכתי לקורס חינוך, ונהפכתי למורה להיסטוריה. נהניתי מהתלמידים, אך החלומות הצעירים שלהם הזכירו את כישלוני שלי, והפכתי לאדם ממורמר ועצבני. לאחר כמה שנים חתני דאז, שתמך בי מאוד, נכנס לדיכאון כרוני. עזבתי אותו, בשביל שיימצא לעצמו חיים אחרים. הוא נשוי ואב לשני בנים מקסימים, אישתו עורכת זין מזהירה, והבדיחה הנפוצה היא שהיא בעלת ברכיים ומרפקים מושלמים. לא הסתכלתי עליה אף פעם, אפילו שנתקלתי בזוג כמה וכמה פעמים. 

עכשיו אני, בגיל 48, מורה להיסטוריה, גרושה, ויש לי חתול חמוד שקוראים לו ארתור. עכשיו עבר, והעכשיו החדש לי הוא אני, גיל 58, עם בעיית ריאות חמורה, התחלתי לעשן קופסא וחצי ליום מאז כשלון החפירות. ארתור ברח. גם עכשיו החדש נהיה עכשיו ישן, והעדכני הוא אני, גיל 63, פנסיה בינונית, לא אימצתי עוד חתול. מצאתי את ארתור דרוס לאחר שבוע שחיפשתי אותו בכל האיזור. ייסורי האשמה לא נתנו לי את הכוח להחזיק בחתול חדש. 

עוד כמה שנים עברו. אני מאושפזת, יש לי סרטן ריאות. השכנה שלי מגיעה לבקר אותי, אני חושבת שהיא מרחמת עלי. הבת המקסימה שלה ציירה לי ציור של חתול. שמתי אותו מתחת לכרית, הכל רק שלא אמות לבד.

לא החלפתי את מספר הטלפון שלי כל חיי. אף אחד לא התקשר. בדרך לבית החולים עברתי ליד בית ילדותי הריקני, הוא לא נהרס. שליחו של הקסם לא יצר איתי קשר. קסם לא יודע שאני קיימת." 

היום דיברתי עם מישהו שפחדה מאוד ללכת ללימודי אנתרופולוגיה, ממש כמוני. אני הייתי נחוש, אך היא הייתה נפחדת כל כך, שפחדתי מאוד בעצמי - למות לבד. 

החלומות שלנו לא ברורים מעליהם. נראה טיפשי לוותר עליהם - אך עוד יותר, כמה טיפשי זה, למות ככישלון מהלך. להגיד "ניסיתי". כמה מביכה המחשבה.