קשקושי פילוסופיה נכחדת

כמה רגישה ההיסטוריה היהודית. אני יכול להביא דוגמאות עד אין סוף, כולנו מכירים את הצרות והטרגיות שלנו. העם שלנו עדיין חי במאבק ולא בשלום, המדינה שלנו עדיין לא יציבה מספיק, וכך גם אנשינו. אני מרגיש צער עמוק כלפי העם היהודי, שההיסטוריה לא הטיבו עם קיומו, אבל הוא הצליח בכל זאת, הקים מדינה, וכולי הערכה ופליאה. 
על אף ההלכה שפסלה את תוקף היהדות שלי, אני עדיין מגדיר את עצמי יהודי במוצאי. אין לי סיבה של ממש חוץ משם משפחתי, אבל אני חושב שזאת סיבה טובה מספיק. סבא רבה שלי היה רב, ורק סבי מצד אבי הוא יהודי שלם, אבל זה לא משנה לי. צער השואה גורם לי להזעזע כמו כל יהודי צבר, הוא שלם, או איך שהוא מגדיר ומרגיש. אך מעבר להגדרות מין, מוצא, גזע והגדרה עצמית - ללא ספק שהתואר הראשוני שאביא לי יהיה בנאדם. ומעבר לצער על עמי, אני מרגיש את הצער העמוק האנושי כלפי הטרגדיה הגדולה ביותר שקרתה לנו - שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. אך אני לא נוהג לכתוב על סימפתיה.

היום התעניינתי בפשעים נגד האנושות. קראתי על רצח העם הארמני שהתבצע ע''י התורכים בשנים 1915-1918 (הוספתי קישור לויקיפדיה יקירתי).

אם תיכנסו לערך ותגלשו מעט למטה, תראו את התת נושא "בישראל". שם מתוארת הגישה הישראלית לרצח העם. הישראלים התנגדו, בשביל לשמור על היחסים הדיפלומטים עם תורכיה המכחישה, להגדרת האירוע בתור רצח עם. עוד יותר כתוב שם, ששמעון פרס, שדווקא פירגנתי לו על חגיגת יום ההולדת, קרא לאירוע הנוראי טרגדיה, אך לא שואה. בהחלט מתו יותר אנשים, בהחלט היו שיטות "מגוונות" יותר ושיטתיות יותר, הגרמנים היו מאורגנים יותר. בנוסף, רצח היהודים התרחש, כביכול, משום מקום. לא הייתה עילה של התנגדות, צבאית או פוליטית, בניגוד להתנגדות הארמנית, ששיתפו פעולה עם רוסיה, אויבתה של תורכיה, במהלך מלחמת העולם הראשונה. אך את העובדות האלו אתם יכולים לקרוא לויקיפדיה. 

הרגש הראשון שהרגשתי במהלך קריאתי את הערך, היה בלבול. לא יכול להיות שישראלים יגידו דבר שכזה, הם חוו אסון אמיתי, לא יכול להיות שהם יתנגדו לעוצמת אסונם של אנשים אחרים. לקח לי מספר שניות להתחיל לכעוס. איך לעזאזל, אפשר לקרוא לאסון של אחד טוב יותר או טוב פחות. אני מבין את ההבדלים המוצקים בין שני העמים, את ההבדלים המוצקים של ההיסטוריה וההתנהלות, ואת ההבדלים המוצקים מאוד שברציחתם. אבל רצח זה רצח, אונס זה אונס, השמדה זו השמדה. איך אפשר לתייג אסון במספרים ובשיטות? איך אפשר, מבחינה רגישה ביותר, להגיד טרגדיה, אך לא שואה. מה ההבדל, בין דם לדם? מהיכן לישראלים יש את האומץ, לדון על מהות האסון של עם אחד כנגד עם אחר? 
אני יודע, יש פוליטיקה. אני גם יודע, שיש אינטרסים. אני יודע, שהעולם לא מושלם. אבל אני לא חושב שאני יכול להסכים, שדבר כזה יקרה בעולם. אמנם כרגע אני בהחלט רק מצייץ, אבל משהו כאן צריך להשתנות. הילדים הארמנים הומתו, הגברים הארמנים נשפרו, הנשים הארמניות הוטבעו. אז איך, לעזאזל, אפשר להגיד:"זאת לא שואה, זאת רק טרגדיה?" מכעיס אותי במיוחד, כשדבר כזה מגיע מפי ישראלים, כשאח של סבא הומת בגז, או אבא של סבא נורה ונקבר תחת גופות אחיו היהודים, או אימא של סבא נרצחה בצעדות המוות. 
לעולם לא אגדיר את צרתי כצרה איומה יותר משל אדם אחר, וצרותיי לא משתוות הרי. הייתי מצפה מהעם שלי, ומהזן שלי, להפסיק עם אופנת התיוגים והדירוגים.
קרה כאן רצח עם. לא חשוב של מי, אסור לשכוח דבר כזה. צריכים ללמד, שלא רק היהודים, כולם צריכים להילחם כנגד שנאה, עינויים, אונס ורצח.  

(שוב, ההבדל ברור שלי, אין צורך להסבירו. הבום של שואת היהודים היה חד משמעי וייחודי. נקווה שלא יהיה שווה לו. אני לא משווה בין שני האסונות ומגדירם כזהים. אני מקווה שיקרה מהפך בדעת האנשים. אין להשוות בין השתיים, אבל אין להקטין את שואת הארמנים. לדעתי זאת שואה. זאת לא שואת היהודים, והיא אמנם מזכירה אותו, אבל היא שואה. היא אסון גדול. לדעתי אין מקום לדון כמה נקודות השמדת הארמנים תקבל בדירוג "טרגדיה, אסון, קטסטרופה, או שואה נוראית", ולעומתם כמה נקודות תקבל שואת היהודים. האנושות צריכה לקחת אחריות על מעשיה, ולהמשיך לעולם מוסרי יותר, פלורליסטי יותר, מחושב יותר, ובעיקר טוב יותר.)