קשקושי פילוסופיה נכחדת

כמה שעושים רעש מתאונות דרכים, כאילו זה איזשהו אירוע מפתיח ומרגש. האמת שזה לא מרגש כלל, ואנחנו הרי ממש לא שומעים על כל תאונות הדרכים. 

בחטיבה היה לי שיעור זה"ב, כלומר - שיעור זהירות בדרכים. סיפרו לנו כל מיני סיפורים על אנשים שמתו או כמעט מתו בתאונות דרכים, על הסיבות לתאונות הדרכים, ודרכים למנוע אותן. אפילו היו לנו פעילויות מגניבות למדי: נכנסו לתוך אוטו שמתהפך, ומראים לנו כמה החגורה שומרת עלינו, הביאו לנו משקפי "אלכוהול", משקפיים שדרכן אתה רואה כדרך אדם שיכור. זה היה אפילו די מדויק לטעמי. המון דברים מהסוג הזה, ביחד עם המון חוקים, שחלקם נראו לי משונים ואף מיותרים (אין סיבה למלווה חצי שנה, אלא אם אתה חי במשפחה כמעט מושלמת). אחרי שעליתי לתיכון, לימדו אותנו תעבורה. שיעור מיותר בעליל, לא מעניין, ומי שעשה תאוריה נרדם, ומי שלא עשה תאוריה (כמוני), פשוט חיפש דרכים יצירתיות להתחמק מהשיעור מבלי שיעשו להם יותר מדי בלאגן (אני תמיד הצלחתי למצוא כל דרך שהיא). אני לא זוכר ממנו אפילו דבר אחד. לא כמו שאני לא זוכר מפיזיקה, כימיה או ספרות - אני לא זוכר אפילו את הפרט הקטן ביותר, כמו את השם של המורה. כלומר - זה בזבוז זמן.

הבעיה של ישראל מובנת כל כך שזה עצוב. גישת "אני לא פרייר של אף אחד" דופקת לנו את החברה. היא אפילו דופקת לנו את הפוליטיקה, בשביל לא לצאת פריירים, הממשלה מוציאה עכשיו עדיפות תקציבית להתנחלויות במקום למקומות שבאמת מוכרים כשטחי ישראל, דווקא עכשיו, כשיש שיחות שהטעם בהן מחמיץ יותר ויותר עם כל המהלך של הממשלה. אבל לשחרר אסירים לא מוציא אותנו פריירים בכלל. אבל זה לא ענייני כרגע. 

גם במערכות יחסים מצאתי יותר מדי פעמים את האידיאולוגיה הישראלית. כל כך הרבה בקשות נענו בשלילה, ובכל פעם שנעניתי בחיוב - קיבלתי צחקוקים, ומהחברים הטובים באמת ביקורות קטנות. המשפט "X מנצל\ת אותך" קפץ רבות במהלך החיים בתור פתי נחמד. אני נחמד, אבל האידיאולוגיה הישראלית הנפוצה הפכה אותי לפרייר. בזמן עבודה, שמתי לב שלקחתי על עצמי את המשימות הקשות או המרגיזות, ואילו לאחרים שעבדתי איתם בשיתוף נהגתי לתת את העבודות הנעימות יותר. שמתי לב שזה לא חזר אלי כמעט אף פעם, אולי רק עם כמה וכמה נשים נעימות, או כמה גברים חסרי ביטחון עצמי. אבל הביטחון העצמי הישראלי משמעו לא להיות בנאדם נחמד כל כך, מנומס כל כך, נותן כל כך. הכל הם עניינים של תן-וקח, אבל לעולם לא תתן ראשון. הרי איך תדע אם יחזירו לך? 

אני לא אכנס לרבדים הפילוסופים של נתינה, אני לא חושב שמטרת האדם היא רק לתת מעצמו בשביל להיות בנאדם כמה שיותר טוב, אבל אני מאמין גדול מאוד בנימוס. הנימוס הציל אותי, מתקשה חברתי מוצהר, אינספור פעמים. וגם כשקצת השתפשפתי עם הסובבים אותי והפכתי לאדם חברותי ונעים להפליא, הנימוס הפך את האווירה למהנה באופן טבעי. רבות הן החוויות ה"פרייריות" שעשיתי בחיי, ונהניתי מרובן המוחלט. חלקן התבררו לפתי שכמותי כמו ניצול גמור, ובכל זאת, לא עיקמתי אף על עצמי כמעט אף פעם, אני ביקרתי את החברה. לעזור למישהו ללמוד בחטיבה היה הניצול של הילדים הגדולים, המניפולטורים, או אלו שהתחברו עם ילדים בודדים אבל טובים בלימודים. אני עזרתי כי הייתי נחמד, אבל אז הייתי פתי מוחלט. עכשיו אני פתי כמעט מוחלט. אבל כאן האוכלוסייה לא אוהבת להיות פתית, היא לעולם לא רואה נועם בסדר נחמד בין אנשים, תמיכה הדדית, אולי אפילו עם מעט רוח קרירה של הסכם בין זרים. הנועם הישראלי מתבטא בצעקות והומור רועם מדי, גם כשאתה נמצא במקום ציבורי שאף אחד לא רוצה לדעת בו מה השמנה ההיא בטייץ אמרה לשמנה ההיא בסקיני, ולמה זה כל כך מצחיק. 

הכביש הוא המחיר לאידיאולוגיה הישראלית, פלפל הסוחרים שהעם היהודי ניחן בו בעבר, הפך לחוצפה טהורה שאנחנו מתגאים בה. מתגאים בה עד כדי כך שאתה תחתוך בכביש, ואתה תפנה במקום שאתה לא צריך לפנות בו, ולחנות עקום כי אף אחד לא נמצא כי הגעת לפני שעות העומס (וזה לא משנה בכלל שעוד עשר דקות מאות אנשים ירצו לחנות, והאוטו שלך יפריע). ובאיזשהו שלב אתה כל כך חצוף שזה מחלחל לבפנים, וקורות תאונות. 

לא הייתי צריך ללמוד לחגור חגורה, זה היה אמור להיות השיעור השני והפחות מרכזי. היו צריכים ללמד אותנו על נועם הליכות ונימוס. על הדדיות, ועל כך שלעזור לאחר ישפר את איכות חיי כולנו. החברה הייתה נראית יותר טוב אם היו מלמדים אותנו יותר על כך, אולי המצב בחברה, בפוליטיקה ובכביש היה קצת טוב יותר.