קשקושי פילוסופיה נכחדת

הכל טיפש. זה לא שאני חכם, זה פשוט שהכל מסביבי טיפש. אני מכריח את עצמי לחשוב שאולי אני לא טיפש, שהכל פשוט מסביבי טיפשי. אבל אני טיפש, כי אני שייך לטיפש, הוליד אותי הטיפש, ובטיפש אני אקבר. אני מקווה שזאת ההקדמה שאמורה ללמד אותך לקח על מוסר, רגישות, רגשיות, טוהר ואמת. או שכמובן האנרגיה העליונה יכולה לסתור אותנו, לבעוט בנו ולשבת עלינו - והחיים זאת פשוט הקדמה שאמורה ללמד אותך לקח על כך שמוסר, רגישות, רגשיות, טוהר ואמת אלה שקרים כמעט מהלכים מבינינו, שהספרות הרסה לנו את החיים ביופי שבעולמות אחרים, שהתמונות שהתרוצצו מול עינינו כשהיינו מרותקים לסדרות דמיוניות הן אולי הטובות שמבין החלומות שלנו, ושהדימיון שלנו הוא פגע רע. פגע רע מאוד, שימוש לחלוטין, הוא הורס אותנו, מרעיל אותנו על כך שאולי אפשרי למצוא חבר אמת, אהבת אמת, משפחה אמיתית ולא משפחה שמתחרה על התואר "המשפחה הכי יפה בפייסבוק", ותוכל להתעסק במשהו שאתה נהנה ממנו. ולא סתם שתהנה ממנו - שתוכל לרכוש השכלה, ושתוכל לממן את המשפחה שלך, ועזבו את המשפחה שלכם - אתם בקושי יכולים לממן את עצמכם. אי אפשר לרכוש דירה, אי אפשר לא לקרוס תחת עול העבודה הסיזיפית שלא נותנת לך אף מענה כלכלי, אי אפשר שלא להתמכר לכל דבר שהוא מסמן איזשהו טוב, איזושהי שלווה, איזשהו שלום שבמקום הטיפש הזה. 

פלנטה מקוללת שכמותך, אני חולם על מקום אחר לחלוטין. מקום שבו אוכל לפגוש בציפור ורודה, שאוכל למצוא קרפסדה שתראה לי את הנהר היפה שבו היא וכל משפחה הגדולה והמקרקרת גרים, שאוכל לפגוש ברוכל זקן שייתן לי בתמורה לסיפוריי את המאכל הטעים ביותר שאטעם. ומהמאכל הזה אני לא אפחד, אני לא אחשוש שהוא מורעל, אני לא אחשוש שהרוכל הזה שונא אותי על שיוך דמי לטריטוריה או לתרבות מסויימת. 

אני אוכל גם לפגוש במכשפה, וזו, הזקנה כל כך, לא תספר לי שכל חלומותיי לשווא, ושאי אפשר ללכת עם הנשמה למכולת. היא תספר לי על מקום נחלת זיקית ענקית, שהצבע האדום שלך הוא הצבע האדום ביותר שאראה, ושהלשון הסגולה שלה היא הסגול הכי פחות סגול. היא תראה לי חלקת אדמה, ותראה לי את פליאת הגדילה. תפוחי האדמה שלי לא יתקלקלו, אחד מהם אולי אפילו ידבר אלי, יספר לי מה זה באמת להגיע מהאדמה, ולא מריריות יתומה, שאפילו לא רצתה בכך שבאמת אגיע. אבל היא לא תתחרט, כי הריריות הזאת חייבת לא להתחרט, היא חייבת לדבר איתי. 

בסופה של תקופת תפוחי האדמה, המכשפה, איתה התיידדתי, תיתן לי מפה. וכשאגיע לסוף המפה, תחילת המפה או אפילו מרכז המפה - אפגוש בעם אחר. הוא יישאל אותי, עם זר זה, האם אני אוהב את תרבותם. אם אוהב אני, אוכל להשתייך, אבל אם לא - הם ייראו לי את המקומות היפים ביותר, שיהיו למזכרת תמידית לחיי. עם זה יספר לי שזה הזוי - לרצוח עמים שלמים על השוני, לאנוס בחורות ולמגר את התופעה שהן בעצם בחיים, להתברבר כל הזמן מול הכסף, או להסתכל בטיפשות במסך ללא חיים. אני אספר להם על אסאד, והם לא יבינו בכלל, מה זה נשק כימי כנגד ילדים, נשים וגברים תמימים. אני אספר להם שנרצחו הרבה יותר אנשים בדרכים אחרות, שם בסוריה, ועל כך שרק על סימליות הנשק הלא קונבנציונלי, העולם החליט לעשות דבר מה. "מה ההבדל בין מוצק, נוזל וגז?" הם ישאלו אותי. ואגיד להם ששום דבר, חוץ מהצביעות של הטיפשים שחיים על הפלנטה הטיפשים. 

אספר להם על המלחמה הקרה, והם יהיו בפליאה ענקית, למה לעזאזל שתי מעצמות נלחמות זו בזו מאחורי הקלעים, במקום לעזור זו לזו להפוך את העולם למקום טוב ויתר. אספר להם על היהודים, והם לא יבינו למה לעזאזל לרצוח שישה מיליון על כך שהם פשוט יהודים, ואספר להם על אפריקה, וכל כך שלאף אחד לא אכפת, אלא רק מכך שהמסכנים האלה מסתננים לארצם שלהם. ואספר להם שבגלל המסכנים האלו ישנם אזורים שלמים במעצר בית. הם לא יבינו את חוסר ההכרה וחוסר העזרה ההדדית, הם יתפלאו מההתנשאות. וברגע שהם יזכירו את ההתנשאות - אני אספר להם על כך שאנחנו כל כך סתומים, שהמצאנו דמות בצורה של גבר מזוקן, ושאנחנו מאמינים שאנחנו החיים היחידים בכל המקום הענקי הזה שנקרא הקיום. הם יבהלו לרגע, דמויי אלפים נהדרים אלו, ואפציר בהם שאני שונה. אני חייב להיות שונה, אני לא רוצה שיחשבו שאני אפור כל כך, מלא בעשן סיגריות, בסקס טיפשי, בילדים לא רצויים, בכך שאנחנו לא יכולים לבחור במי להאמין, בכך שאנחנו לא יכולים לראות את כל העולם, כי האנשים בפלנטה שלי שונאים אחד את השני. 

בסופו של יום, אני אפגוש בדרקון. ואז אתחיל לבכות בדמעות לוהטות, מאושר, הרי מטרתי מאז ומעבר הייתה לפגוש בדרגון. עכשיו אוכל למות בשקט, אני לא כמותם. 

"אתה מכיר את הסיפור על אליסה בארץ הפלאות?"

"כמובן!" ארצה להרשים אותו, תוהה לאן הוא חותר. 

"אליסה מתעוררת בסוף." 

הינה אני, במשרד של ארגון צולע. חיי בפלנטה מקוללת שאחלום כל חיי מה היה קורה אם הייתי נולד אלף. או לפחות דמוי אלף.