קשקושי פילוסופיה נכחדת

הרכבת מפוצצת באינספור בני אדם. אני בהלם שעדיין נשאר חמצן בינינו, וגם הוא בוודאי עוד מעט ייעלם, משום מה אנחנו מעדיפים חיבור לאינטרנט במקום ייצרני חמצן. מוזר לי מאוד, להעדיף אנגרי בירדס על פני גז החיים שלנו, אבל אולי אני פשוט לא מבין את הגל החדש של העולם. 

כולם כל כך שקרנים. מברברים לעצמם מהי האסטרטגיה הנכונה בשביל לכבוש אדם או מדינה, איך לרמום אדם או התארגנות, איך לנצל את כל הנתונים הקיימים בשביל האינטרסים בלבד. האינטרסים הוא עניין טהור כמובן, אבל הבעיה באינטרסים היא שהם מתנגשים. מוזרה לי הבחירה הזו בהם, בדיוק מעצם הסיבה הזאת. מדוע לחיות על פי אידיאולוגיה הרסנית, שנבואת פורענות קשה מרחפת מעליה? האינטרסים הרי ייצרו התנגשות ממילא, והתנגשות ממילא סופה נוראי, אז מה המטרה של התנגשות? להרגיש שאתה חי? זה עצוב מאוד, לא מפותח מאוד שכלית, כמו לחפש את התלהבות חייך במחט שהיא. לא למען ידיעת התחושה, אלא כי אתה טיפש. אבל שוב, נולדת מטיפש ותקבר בטיפש, ככה שאתה הרי טיפשי. 

אנשים שוחטים אחד את השני, שופכים על עצמם צבע אדום ועל האדמה שלהם צבע אפור. מזהמים את המים, שואבים את האוויר מביתו, ממציאים דמויות מגודלות ורוצחים למענן, אנחנו חייבים אדון. החופש סימלי הוא בלבד, וכמעט כל טיפש יחפש את האדון שלו. בסאדו-מאזו, בדת, במשפחה עם ראש משפחה, עם גבר או עם אישה (עד כמה שזה נדיר). וכמובן שיש את הצד השני - תמיד הרי יש צד שני - אנחנו נחשט אתכם בשביל להיות אדונים לעצמנו. אנחנו ניקח לכם את האדמות, אנחנו ניקח לכם את הילדים, לנשים ניקח את זכות הבחירה המינימלית ביותר, לגברים ניקח את זכות הבחירה האם להשתתף בקרב דמים, ניקח מהילדים, או מהמבוגרים, או מהחיי - את זכות הבחירה לחיות בשלווה ובהרמוניה. באיזשהו סדר מסויים.

וזהו לא רק מצב בני האדם - החיות שוחטות אחת את השנייה, גורים מתים בהמונים, מחלות תוקפות את החיי ללא הפסקה, כל בעל חיים חי בפחד, בהישרדות גמורה כנגד הטבע. כמה נורא זה, גוזל קטן שמנסה לצוד תולעת חסר ישא, אבל ציפור גדולה ומפוארת ונוראית תופסת ושוחטת את גופו התם, אבל איך אפשר לקרוא לו תם בעצם, כשחצייה הראשון של התועלת בפיו, והחצי השני נפל ארצה, חסר נשמה. 

האבוליציה אכזרית, מכחידה זנים שלמים. הטבע מבעית, משמיד את כל אשר בדרכו רק על פי רצונותיו. או האמנם אנו לא מבינים את מהות הטבע? האמנם אולי הכל יפה בעצם, והטורפים זו הרעה? אולי זה מתוכנת בדיוק בדרך זו - שנלמד על אכזריות הלביאה כמול ולד הג'ירפה התמים. 

ארצה לשקוע בהזייה יפה. אבל אני לא מאמין במחטים. בהחלט לא. אך האם לקרוא ללא הפסקה, ולכתוב את אשר מוליד דמיוני, זהו הפתרון הטוב יותר בשביל למצוא לעצמי אגדה מופלאה?

הייתי רוצה לעמוד באויר הצח, מבלי לחשוב על קמטים, גובה, פצעוני עור, או המשקל שלי. עד כמה החיים טיפשיים. עד כמה מופלאה תקוותי - להמשיך בצעדת אל-מוות - למען להרגיש נפנוף פיות.