התחלתי לקרוא "המשחק של אנדר". בהתחלה זה ריגש אותי נורא, שמעתי על הספר ביקורות כל כך טובות, כל כך הרבה אנשים שהזדהו עם הילדון החכמולוג הזה, לכל כך הרבה אנשים העידו שזה אחד הספרים, או אפילו הספר, שהציל להם את החיים. וגם התרגשתי כי קראתי ממש מעט ספרי מדע בדיוני רציניים, בערך אחד, אז מבחינתי זה היה סימלי מאוד להתחיל את ההתחדשות שלי עם אנדר.
סיימתי לפני יומיים את הסדרה "פרסי ג'קסון והאולימפיים". ספר פשוט, קליל, עם המון דימיון, והוא ממש מצחיק. באמת מצחיק. אפילו דמעתי ממנו פעמיים, בחיי. ספר מצויין. לא בדיוק סיימתי את הסדרה, כי ריק ריירדן כתב עוד שלושה ספרים נוספים, אבל הם בעצם סדרת תוספת. הסדרה הממשית של פרסי והאולימיפיים היא בת חמישה ספרים. את הראשון קראתי ממש מזמן, ביוני בערך. כבר כמעט שכחתי הכל. את הספר השני קראתי חודש לאחריו בערך, ואת שלושת הספרים האחרונים בלעתי עכשיו בשבועיים האחרונים (לצערי זה הקצב שהזמן החופשי שלי מאפשר לי, אבל אני לא אתונן, אחרת חיילים יעשו ממני משפט ראווה). אחרי שסיימתי לקרוא את הדף של הספר החמישי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי להמשיך לקרוא. כל דבר, לא היה אכפת לי מה, ממש רציתי להמשיך לקרוא. לא ישנתי בבית, ובטיפשותי לא הבאתי את אנדר איתי, ועד כדי כך לא מצאתי מנוח מהתלהבותי ומהתשוקה לקרוא שפשוט הלכתי לישון.
אתמול בערב התחלתי את אנדר. אני בסה"כ בעמ' 30, משהו כזה, ואני מניח את הספר בצד כל כמה דפים. הוא כתוב מצויין, הוא חודר ואמיתי, הוא מדע בדיוני מובהק, הוא אנושי וחכם מאוד. אבל אני שונא את דמות "הנבחר".
לנבחר יש כמה וכמה הליכים קלאסיים בחייו:
- הוא מנודה והוא הכי טוב כי הוא הנבחר.
- הוא לא מוצא את עצמו כי הוא הנבר.
- הוא טוב לב, או טוב לב שנהיה ממש רשע, ובמקרים נדירים - ממש רשע. אבל מוסרו מובהק.
- הוא מצטיין במשהו, כמובן.
- הוא לא עבד באמת קשה בשביל להשיג את מעמדו. לפעמים הוא איבד המון בגללו (כמו הארי פוטר, הדוגמא הטובה ביותר), אבל לא ממש בגלל פעולותיו שלו.
אני לא רוצה לדבר ספציפית על אנדר, כי אני בסה"כ בעמ' 30 ולא הכרתי את הדמות, אני לא יודע איך אנדר מפתח, אני לא יודע עד כמה הוא לא יעבוד קשה כצפוי. אני לא אוהב לקרוא ספרים על הנבחרים האלה. יש כאלו שזה בסדר, שהם יותר טובים מאשר הרעיון (שוב, כמו הארי פוטר). אני לא אוהב לקרוא ספרים על הילד שהוא פשוט שם, והוא פשוט גאון. למשל עם שרלוק הולמס לא הייתה לי בעיה לעולם, כי ראיתי אותו חושב ומתאמץ, כי הוא חשב על מערכת שתעזור לו, כי הוא המציא והפיק, ולא רק היה שם, קורן בחוכמתו.
יש כמובן את אלו עם היתרון הטבעי. שרלוק הולמס גם הוא יש לו יתרון טבעי, לכל אחד ואחד מאיתנו יש יתרון טבעי שהוא. לפעמים זה יתרון ממש מעפן כמו "האיש הכי טוב בעולם בפצפצת פצפצים", ולפעמים זה כישרון ממשי שהוא. ויש בינינו כאלו ואחרים מחוננים, שאולי הם הנבחרים.
אני לא הייתי הנבחר. כשהייתי קטן יותר אני מאוד התאמצתי בשביל להרגיע את עצמי ולמצוא הוכחות של ממש לכך שאני כן הנבחר. אני לעולם לא חשבתי שאני הנבחר היחידי, אבל ממש שאפתי להיות מקבוצת הנבחרים. אמרתי לעצמי שאני חכם מספיק, ויצירתי מספיק, ומספיק טוב לב ומספיק מנודה. לא היה לי סיפור קורע לב, אבל באיזשהי נקודה מאוחרת יותר בחיי, כשכבר הייתי נער, אני חושב שניסיתי לגרום לעצמי לסיפור קורע לב בכוונה תחילה. הוא לא מעציב אף אחד ולא גורם לאף אחד להעריך אותי, אלא פשוט איבדתי כל דבר בחיים מבלי לקבל על זה שום אמפתיה. כלומר - הסיפור קורע הלב שלי נכשל. אבל הרעיון היה די טיפשי מלכתחילה, כך שאני לא מופתע.
אני עמלתי קשה מאוד בשביל להיות הנבחר. אני השקעתי שעות בלדמיין את הסצנריות האלו, כתבתי לעצמי תסריט של ממש. אני הכשרתי את עצמי להכשרה שתינתן לי, כי תמיד נותנים הרי הכשרה לנבחר. והנבחר תמיד מתחבר עם הילדה החכמה או עם הילד הממש מצחיק, ותמיד האחראי מאוד אוהב אותו. לפעמים הוא הכי אוהב אותו, ולפעמים הוא הכי אוהב את אחד מהחברים שלך. הייתי מוכן לזה. בסה"כ אני טיפוס מפרגן, ברגע שאני לא במלחמה, כמובן.
בגיל מאוחר למדי קלטתי שאני לא הנבחר. אני לא ממש מבריק טבעי בשום דבר, אף אחד לא בא לקחת אותי (למרות שאני עדיין מצפה לפעמים), אף פעם לא הפגנתי איזשהי בעייתיות שהיא, אף פעם לא קרה לי משהו ממש משונה או מלהיב, וגם הבנתי איך לא להיות מנודה (למרות שזה כבר לא ממש מצליח לי). בסופו של יום - נשארתי סתם אני. הנבחר של אימא שלי, זה בטוח, אבל לא ממש של משהו אחרי. הכישלון שלי במתמטיקה גרם לי לרדת אחת ולתמיד מרעין הנבחר, כי הנבחרים תמיד היו טובים במתמטיקה בעולם האמיתי, ואחרי שהובהר לי שאני בעולם האמיתי, המתמטיקה הייתה השופטת הבלעדית לסוגיית הנבחרות שלי.
בהתחלה הייתי עצוב נורא. אני לא הנבחר, לעזאזל, אז מה אני אהיה? רואה חשבון? עורך דין? עובד סוציאלי? לוזר כלשהו שניסה ללמוד ספרות ונכשל נחרצות? אני מכיר אחד, הוא הנבחר. אני לא יודע עדיין של מה, אבל גם הוא מרגיש הנבחר. הוא מבריק, הוא ממש כמו אנדר. הוא יודע הכל, הוא קולט הכל, הוא קצת לא מבין דברים פשוטים לפעמים, אבל הוא היה ילד מבריק, נער בסדר, ועשיו הוא גבר צעיר עצוב וגאון. הוא אחת הסיבות שהפסקתי לחשוב שאני הנבחר. הוא קרא את כל הספרים שאני לא קראתי, הוא יודע את כל העובדות שאני לא יודע, הוא יודע איך לרדת על אנשים ואני לא, והוא טוב במתמטיקה. לעזאזל, המתמטיקה. ולמרות שהוא מבין את המתמטיקה - גם הוא לא יודע מה להיות. אבל הוא חושב על מחשבים, ועל ביופיזיקה, ביוטכנולוגיה, ועוד הרבה סוגי ביו למיניהם, ואילו האופציה הכי טובה שלי הוא עורך דין (צחקתי עם הרואה חשבון). אני אהיה עו''ד פאוסט ואטפל בגירושים (אין לי את הלב לפלילי, אני קיצוני מדי מוסרית). אני אקרא ספר בשבוע, ויהיו לי כמה חברים. אוי, אני מעדיף להיות ספרן מאשר להיות עו"ד, ברצינות.
ידעתי שאם הייתי הנבחר הייתי יכול לחשוב על ביו-משהו, כמו הנבחר שאני מכיר, אבל אני לא הנבחר. התייאשתי נורא, עד שהחלטתי שלא בטוח שכולם היו הנבחרים. כמעט כולם ידעו מתמטיקה, אבל לא כולם. ואני עדיין ממורמר שאני לא הנבחר, אני בטוח שאני אהיה חזק מול זה עוד כמה זמן, כשאני אפסיק לקוות שאני בעצם כן הנבחר, וסתם לא היה לי בטחון עצמי. אבל הנבחר האמיתי והיחידי שאני כן מכיר קרא מעט מסיפוריי. אני לא אוהב להראות לו הכל, הוא תמיד מבקר אותי, והביקורת שלו קשה יותר מכולן, כי...נו, כבר הבהרתי את עניין הנבחר. והוא אהב אותם. וקרא לי הנבחר. הוא אוהב אותי מאוד, כך שאני לא חושב שזה אובייקטיבי, אבל זאת ההזדמנות האחרונה שלי להיות הנבחר. המילה הכתובה. ניסיתי כבר הכל כמעט, ונשארה לי, ולרבים אחרים, המילה הכתובה. רק מעטים מאיתנו יהיו הנבחרים. יש יותר מאחד תמיד. רוב הנבחרים יצליחו. כמה מהם העולם לא יבין, חוץ מכמה מוחות מיוחדים מאוד. ואחד ייכשל נחרצות, ובחיים לא יידע שהוא הנבחר. לפעמים זה אחד הנבחרים המוצלחים.
אני לא אוהב לקרוא את המשחק של אנדר, כי אני מקנא באנדר. גם אני הייתי רוצה להיות כל כך חכם.
אבל אם לא נולדתי עם זה, אני יכול לנסות לעבוד קשה מספיק. אני לא חייב לדעת את לוח הכפל עד שהמספר נהיה בן שש ספרות בשביל לפתח את עצמי. אני לא הנבחר, ואין לי מה לעשות בנידון, חוץ מלהפוך את עצמי לכזה. ממילא אלו האנשים שהחברה מעריכה יותר. הם הרי גורמים לנו להזדהות. כל אחד שמרגיש מדי פעם לוזר, ממש כמוני, פתאום יקבל ממני השראה, ואני אהיה יותר טוב מאנדר, במובנים מסוימים.
לדעתי ואן גוך לא היה הנבחר, למשל. ואני אוהב אותו נורא, כי הוא גם לא מתנהג כמו הנבחר, הוא לא יצר כמו הנבחר. הוא הפך עצמו לכזה. אין לי סיבה אמנותית של ממש לשלוף ברגע ולכתוב כאן למען התדמית המאוד משכילה שלי, למרות שלמדתי אומנות, אבל אני הייתי חייב דוגמא למישהו שהוא לא הנבחר, והוא נתן לי את התחושה הזאת. ומצד שני, כשהוא מת הוא חשב שהוא מכר רק ציור אחד.
התחזית האופטימית שלי בהחלט נהרסה, אבל אני לא אהיה פסימי. הרי החלטתי - אני אהפוך את עצמי לנבחר, לא משנה מהי מתנת האל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Faust