קשקושי פילוסופיה נכחדת

מי זה? 

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מבין במוסיקה. כלומר, ברמת החובב מוסיקה. יש לי סיפריית אודיו לא רעה, אני מכיר המון להקות, אני מכיר המון שירים, אני באמת אוהב מוסיקה. אני גם כל הזמן מחפש מוסיקה חדשה. חדשה-ישנה, הכוונה. אם הפלייליסט שהייתי בוחר בסונג-פופ לא היה "קלאסיק רוק", "הארד רוק", "best guitar song", אלא "2000s rock", זה לא היה כל כך מפריע לי. אבל זה הקטע שלי, רוק ישן. טוב, הקטע שלי הוא הבי מטאל ישן. אבל אחרי הבי מטאל ישן - רוק ישן. כל רוק ישן. וקראתי את הכתבה, דיוויד בואי הפיק לו איזשהו אלבום. אני מכיר את דיוויד בואי, אני אוהב את דיוויד בואי, היום בבוקר שמעתי את דיוויד בואי. אז אם הם קשורים, דיוויד בואי ולו ריד, איך לא שמעתי אותו, שלא לדבר על לא שמעתי עליו? 

את רוב המוסיקה שאני אוהב הכרתי מאבא. אחרי הבוש הראשוני של ההורה התחלתי לנבור לבדי באינטרנט, מוריד המון המון שירים. בעיקר ישנים. אבא שלי, למשל, לא אוהב את דיוויד בואי. אבל אבא שלי לא אוהב שום דבר רך יותר מסקורפיאונז (והוא לא אוהד סקורפיאונז גדול). את דיוויד בואי הכרתי לגמרי לגמרי לבדי, אחרי שאמרו לי שthe man who sold the world של נירוונה הוא קאבר של דיוויד בואי. כלומר, הייתה לי התפתחות אישית. אני גיליתי דברים לבדי, אי אפשר להאשים את אבא שלי. 

ואז הרגשתי ממש רע. אני, שתמיד הגדרתי את עצמי כמבין המוסיקה הכי גדול שהוא הכיר מבלי לנגן בדבר (זה הקטע הטריקי), לא ידעתי שקיים אדם בשם לו ריד, ויש לו הקשר לבננות ודיוויד בואי, והוא נחשב לאחד הגדולים של הרוק. התחלתי להרגיש רע שאני לא משקיע מספיק טוב באף תחביב שלי, ושאני תמיד תקוע באפרוריות, הן של ידיעה והן של מחשבה ורגש. הייתי קצת אכזרי עם עצמי אפילו, עד כדי כך שפיתחתי עם עצמי קרב קללות לא רע בכלל יחסית לאדם שלא מוצלח כל כך בלקלל. 

היום בבוקר נרגעתי אחרי מצב הרוח הזוועתי שהיה לי. הייתי היום בנסיעות בערך שעתיים, ובשעתיים האלו שמעתי כמובן מוסיקה. אני מנסה לקרוא בנסיעות לפעמים, אבל אני תמיד כמעט מסיים בשירותים מקיא, כך שהמוצא הראשון והאחרון תמיד היה מוסיקה. ואז הרגשתי רע שאני שומע מוסיקה, אז הורדתי את האוזניות.

ישבו לידי שתי עלמות ריחניות ומטופחות. לידן ישב לו בחור טיפוסי למדי, מבלי שום סימן היכר שהוא. והם גם שמעו מוסיקה. אבל הם שמעו ביחד. זה היה בסדר, כי הקרון היה ריק לחלוטין, ואני הייתי עם אוזניות. 

אני לא יודע בדיוק מה הם שמעו. זה היה פופי, אמנם היו כמה שירים עם כמה גיטרות, אבל בסה"כ הצליל היה משעמם, חלול, עם קול מוכשר, אך ריק מתחושה. וככה ביחד איתם עברתי בערך על שישה שירים. כשקמתי לרדת מהרכבת, ראיתי שזה פלייליסט מסויים שהם שומעים. 100 הגדולים של יוטיוב, או משהו בסגנון. ואז שמתי אוזניות בחזרה.

אני במקרה לא נתקלתי בלו ריד. אני אשמע אותו היום או מחר, מתי שיהיה לי את הזמן הפנוי למוסיקה שאני לא מכיר. אולי יוטיוב הציע לי את לו ריד כששמעתי את דיוויד בואי בהתחלה, אבל אי אפשר באמת לשמוע את כל מה שהיוטיוב מציע. 

זאת אופנת המוסיקה. המוסיקה כיום משעממת, לא מקורית, זולה, תקועה ונשכחת. לא כולם. יש כמה שירים חדשים שאפילו אני אוהב. אבל ברמת העקרון - כן. זה מה שאני חושב על המוסיקה העכשווית. אבל מסביבי שומעים אותה. לפעמים ברצינות גמורה כמו שלושת הנערים שפגשתי היום, ולפעמים קצת יותר בחוש הומור - אבל זאת המוסיקה עכשיו. עירומה כמעט לחלוטין (תרתי משמע). ואין מי שישמיע לי רוק קלאסי, או הארד רוק, או הבי מטאל. משום מה כולם מדברים שכולם אוהבים את הרוק הקלאסי ואת חבריו, אבל לא פגשתי באמת מישהו שבאמת אוהב את המוסיקה הזאת. שבאמת שלח לי קישור למשהו כמו לו ריד, וככה אולי הייתי יודע מי הוא.