אנשים נבוכים כל הזמן, מתביישים כל הזמן. אנחנו תוקעים את ראשנו בין רפרופי חיינו, מבלי להבין שאנחנו נבוכים מהדברים הטבעיים ביותר, היומיומיים ביותר.
אחת המבוכות המצחיקות שפגשתי בה היא המבוכה מכך שאנשים סביבך יידעו שאתה משחק מייפל סטורי. וזה מדהים, כי המשחק הזה פופולרי ברמות. האם הוא מפתח לך משהו, האם הוא מוצלח, האם הוא באמת כיפי, או האם הוא בזבוז זמן גמור - זה העניין הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו בהתייחס למייפל סטורי. אבל יש רק דבר קולקטיבי אחד - אנשים נבוכים ממייפל סטורי. והדבר הכי משעשע הוא, שבתור אחד שלעולם לא היה נבוך ממערכת היחסים שלי עם מייפל, הייתי איש הסוד לענייני מייפל סטורי. לא ממש הבנתי מה הולך במייפל סטורי כי התקשתי עם האנגלית, אבל בכל פעם שלמישהו ממש התחשק לשחק הוא ביקש ממני להצטרף אליו, וכמעט תמיד באמת הצטרפתי אליו. העניין המצחיק הוא כששני אנשים, שהסתירו זה מזה נואשות את עצם היותם שחקני מייפל סטורי, ביקשו ממני לשחק איתם בדיוק באותו הזמן.
מעולם לא הבנתי מה מביך כל כך במייפל סטורי. בגדול מייפל סטורי הוא זה שעורר לי את החשק לדעת (סיפור קצר ומשעשע משל עצמו), כך שמבחינתי אני השגתי את שלי מהמשחק. אבל אנשים היו נבוכים מזה, ועדיין נבוכים מזה, בצורה מטורפת. הם לא מוכנים שאני אזכיר את זה שהם משחקים בסביבת אחרים, הם לא מוכנים שאני אפרסם משהו מצחיק על המשחק בפייסבוק (עוד בתקופה שניסיתי לגעת בפייסבוק), הם לא היו מוכנים שאפילו אצחק עליהם בהקשר של מיייפל. הם לא היו מוכנים להיות קשורים למשחק הזה מפאת הבושה החריפה שבערה בהם. (למתביישים מביניכם, למה?)
(יש כמובן דברים נוספים שאנשים נבוכים מהם שלא ממש בצדק. כמו בחורות שנבוכות מזה שהן לא מורידות את כל שיער הערווה שלהן, כאילו לא להיראות בת 10 זה דבר כל כך נורא ואיום. אני לא אשפוט את אלו שבוחרות באופנה הזאת, אבל אין מה להתבייש אם את מחליטה לפעול כדרך הטבע. אני לא אדבר בכלל עם שיער בית שחי, אותו נשים מחביאות יותר מאת החטא הכי גדול שלהן.
יש כמובן את הדברים היומיומיים. כמו ללכת לשירותים שלא למען פליטת נוזלים. האמת ששוב הבחורות מככבות בסוג בושה זה, כאילו שעצם היותך בעלת מערכת רבייה נקבית - מערכת העיכול שלך כמעט ולא קיימת. ובנות גם לא מאוננות או רואות פורנו.)
את הילדים בכלל לא מחנכים באמת לקבל את השונה. ביסודי הרגשתי מאוד מחובר לצלבים(שטות כזאת או אחרת שעברה לי בראש). הייתי חזק בעניין הזה במשך שנה וחצי, ובתור האחראי לספר המחזור של בית הספר היסודי שלי, רציתי לצייר את עצמי בדיוק כפי שראיתי את עצמי. עם צלב קטן. המורות אמרו לי:"אוי ואבוי", הפצירו בי להוציא את הרעיונות האלו מהראש (כאילו חשבתי על לשרוף חתולות ולחטוף ארנקים של זקנות), ואמרו לי שבשום פנים ואופן לא יהיו סימנים כאלו בספר המחזור (כאילו הצלב התמים שחשקתי בו הפך לצלב נאצי). במקרה, אני לא התביישתי, וקראתי להן חשוכות. לא רציתי להתווכח, כי הרגשתי טוב באותה תקופה, אז ציירתי את עצמי בדיוק כפי שרציתי - רק בלי הצלב. אבל לא הבנתי מאז למה אני לא יכול להיות נוצרי, או מוסלמי, או כל אחד אחר, אם הדת מונהגת במדינתנו. אני, מבחינתי, חושב שזאת מסורת של אלימות ופרימיטיביות, ללא הבנה של ממש, אבל אם כולנו כבר במסורת של אלימות ופרימיטיביות - למה אני לא יכול לבחור לעצמי את המסורת האלימה שלי?
זה חינוך לבושה ומבוכה. יש גם ילדים בישראל שהם לא יהודים, הם לא צריכים להתבייש בזה. צפוי יהיה שהיהודים יעשו לעמים האחרים בדיוק את מה שעשו להם, אבל אני לא מבין למה לקחת את זה כמובן מעליו, למה לא לשנות את המערך הטיפשי הזה. זה כמו שהגעתי פעם אחת לבי"ס עם כריך שאימא הכינה לי, והיא שמה לי שם נקניק רוסי. בישראל נרתעים נורא מנקניק רוסי (מבלי שהם ממש טעמו, אבל בסדר, כל אחד עם שלו), אבל צחקו עלי. ממש צחקו עלי שאני אוכל את זה. מאז התביישתי נורא וביקשתי מאימא שתכין לי כריכים רק עם גבינה. התגברתי על זה תוך חודש, מתוך ההבנה שאף אחד לא צריך להכתיב לי את הארוחות שלי. באיזשהו שלב גם הבאתי חזיר, רציתי לנסות את עצמי. אבל גם, הייתי נבוך מאוד מהתרבות שלי, שלא התאימה לפרצופים הנגעלים של הילדים סביבי. אז שיקרתי ואמרתי שזה עוף למשך תקופת זמן מסויימת, עד שהרגשתי את המבוכה האמיתית, המבוכה הטובה, המבוכה היחידה שאנחנו צריכים להרגיש - הייתי נבוך שנתתי להם להשפיע עלי, הייתי נבוך מעצמי, ולא יכולתי לאפשר את זה. אז אמרתי לעולם בדיוק מה אני, ומי אני, ואמרתי להם לא לחטט בארוחות שלי. הייתה לי כיתה טובה, הם לא הרביצו לי, הם העריכו אותי. אבל כל שאר האנשים, ברגע שהיו המיעוט, התביישו במשהו באופן נוראי.
מזרחים תמיד התביישו קצת מהמסורות שלהם, אשכנזים התביישו להתבטא נגד חוסר משיכתם למזרחית. בני נוער התביישו להגיד בדיוק איזו מוסיקה הם אוהבים, פן יצאו מוזרים, שורפי חתולות או זקנים. בכיתה ז' התביישו ללכת בגזרה גבוהה (משום מה אני זוכר את זה מצויין), אמרו שזה של אימהות זקנות וסבתות. עכשיו זה פופולרי נורא, אבל פעם התביישו מזה.
התביישו ללכת עם ניטים, התביישו ללכת בלי איפור, התביישו לא לרצות לשחק כדורגל, התביישו במשקל שלהם, התביישו בגובה שלהם, התביישו בצבע העור שלהם, התביישו במה אבא ואימא עושים, התביישו כשכל הכיתה דיברה על יום כיף ולא היה לך את הכסף לממן את זה(ובסוף המורה כעסה, אבל בסדר), התביישו בהאם אתה נימול או לא, התביישו האם אתה אוכל כשר או לא, התביישו אם אתה חובש כיפה או לא (בעיקר אלו שכן, אגב), התביישו באהבות הצעירות שלהם, התביישו עם מי שהם שכבו, התביישו בחלומות שלהם, התביישו מהגוף, מההיסטוריה, מהמעשים.
אף אחד לא התבייש כי הוא גרם למישהו להרגיש רע, אף אחד לא התבייש כי הוא בגד במישהו. אף אחד לא התבייש בעצמו שהוא נותן לאחרים לרמוס אותו, אף אחד לא התבייש בעצמו שהוא לא עושה שום דבר עם החיים שלו. אף אחד לא מתבייש בעצמו כי הוא יצא בנאדם רע.
מוזר לי, הבושה הזאת שלנו, מדברים כל כך קטנים כמו ללכת לעשות קקי. אבל הכי מוזרה לי המבוכה ממייפל סטורי. מה כל כך מביך בזה?
~~~
איפה אני יכול לקרוא חדשות כמו שצריך בדרך דיגיטלית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Faust