קשקושי פילוסופיה נכחדת

היינו חבורה של כמה וכמה נפשות, חבורה לא גדולה, אבל המספר לא משנה. גנבנו דברים מחנויות ומאנשים עשירים. גנבנו קיסמים בשקל סטור, שרשראות, ספרים, בקבוקי אלכוהול, סיגריות, לפעמים בגדים, שקיות חטיפים וגרעינים, איפור, עפרונות. גנבנו כל דבר שנראה שאין לנו, מתוך אמונה חזקה בכך שזה לא מקובל עלינו ש"להם" יש הכל. 

היינו מאוד עקרוניים לגבי אותם "הם". הם  - אנשים עשירים שכמעט ושוחים בכסף, חנויות שמנות שרומסות את העובדים ואת הצרכנים, רשתות מפוארות, ומשפחות עשירות עם נימוסים לקויים וארנק שמן. לא נתנו את הדברים שגנבו לאף אחד חוץ מלעצמנו, לא היינו החבורה של רובין הוד וג'ון הקטן, שלא תטעו. לא היו לנו ממילא אנשים חוץ מאיתנו, ככה שכל אחד היה הרובין הוד של האחר. 

אני לא בדיוק הייתי רובין הוד. אני נלחצתי להפליא, בעיקר נגררתי, אחרי אחרים. הייתי איתם במעשי הזימה הקטנים האלו, לפעמים הם אפילו דחפו לתיק של דברים. לפעמים הרגשתי שאני לא יכול להיות הנגרר, וניסיתי ליזום חלק מהגניבות האלו בעצמי. גנבתי פעם אחת חבילת קלפים מאיזו חנות עם מחירים שוחקים. הרבתי גם לגנוב בשקל סטור, סובינירים קטנים של הטיול החברתי שלו. בעיקר מחזיקי מפתחות, אותם נהגתי לחלק בין אנשים. באיזשהו שלב רעיון הגניבה משקל סטור עצמו נראה לי נבזי, הרי הם לא רשת, הם פשוט סוג של חנות, לכן הפסקתי. היה מאוד נוח וקל לגנוב בשקל סטור. היו תמיד הרבה אנשים, החפצים קטנים, ואף אחד לא יגיד לך משהו ממילא. 

תמיד פחדתי מהיום שיתפסו אותי ושאני אצרך להתחיל לרוץ. אני לא אצץ מוצלח. אני כנראה אצליח לרוץ יותר זמן מהרודף שלי, אבל הוא כנראה יתפוס אותי, ואז מה אני אגיד לו? שיש לי אחות קטנה שהייתי צריך לתת לה את השרשרת הטיפשית שגנבתי? שמבחינתי השרשרת הזאת עולה לי בחצי יום עבודה? שאני עולה חדש מבית מתקשה? שאני לומד ועובד, אבל עדיין אני לא יכול לאפשר לעצמי לקנות ספר שאין בספרייה? 

שיננתי את הנאום הזה אלפי פעמים, כמה שהאדם הזה יבין את נפשי העמוקה ואת לבי הטוב, ולא יעשה לי שום דבר. למזלי אף פעם לא הייתי צריך לנסות את הנאום הזה על אף אחד, אף פעם לא נתפסתי. האמת, שזה לא כזה עניין גדול, בסה"כ כמות הגניבות שלי עמדה על כחמש עשרה פעמים, ושוב, רובן מהשקל סטור. אני פחדתי, למרות שבזמנו האמנתי מאוד שאין סיבה שלכולם יש, ולי אין. שכל אחד, אם הוא רוצה בזה - יכול לקנות לעצמו מחברת לצייר בה, ואילו אני, המשקיע, המצטיין, עם הלב הטוב - לא יכול לאפשר משהו כזה. הייתי צריך להתחנן שעות, להורים שלי, או לעצמי, שיקנו לי מחברת שכזאת.

פעם אחת הוא הביא לי מחברת שכזאת. הוא חייך, ואמר שהוא חושב שזה יימצא חן בעיניי. אבל הוא לא רק גנב לי מחברת, הוא גם גנב לי עפרונות מיוחדים. "שמונים שקלים לשמונה עפרונות" צחקקתי, לא מסתיר את מרירותי. כמה ימים למחרת הבאתי לו מחזיק מפתחות. זאת כבר תקופה שפחדתי מדי לגנוב, לכן קניתי אותם. הוא שמח שאני חושב עליו, זה היה מחזיק מפתחות של חיה כלשהי, שתמיד השוונו אותו אליה. הוא אהב את המתנה הצנועה שלו, ואני אהבתי את המתנה השמנה שלי. אני לא ציירתי הרבה במחברת הזאת, האמת היא שהיא לא הייתה לטעמי, אבל כמובן ששתקתי במשך כל הזמן הזה, לא אומר לו אפילו מילת ביקורת שכזאת.

הייתה פעם נוספת, בה הוא הביא לי ספר. זה היה ספר של סופר שאני מאוד אוהב, אבל מתקשה למצוא את ספריו בספרייה. "תמיד משעילים אותו, ורשימת ההמתנה היא שקר חמצמץ" טענתי. אני לא יודע איך הוא הצליח לעזאזל לגנוב לי את הספר, כי פעם אחת הרגשתי אמיץ כשהיינו בחנות ספרים כלשהי ביחד, ורציתי גם אני לגנוב בשבילו. הושטתי את ידי אל עבר הספר, אבל הוא אחז בה, מונע ממני להמשיך. שאלתי לפשר הדבר, הכי הספר כל כך קרוב ליציאה, ובדיוק הגעתי עם מעיל גדול וארוך, אף אחד לא ישים לב. 

"הוא יצפצף". ההזהרה המפחידה מכולן. 
"אבל אתה גנבת ספר בשבילי."

"מצאתי דרך." לא שאלתי אותו על הדרך הזאת. אני ידעתי שהוא גנב את זה, שהוא לא קנה את זה, בכל פעם שהיה לנו כסף היינו הולכים כולנו לאכול או לשתות במקום כלשהו, להרגיש מהחיים, להעמיד פנים כאילו אנחנו בורגנים. אבל הרגה אותי המחשבה הזאת, איך הוא גנב את הספר הזה לעזאזל. אני יכול לשאול אותו, ממש עכשיו, אבל אני לא אעשה את זה.

יום אחד, כשהיה לאחד מחבורתנו הצנועה כסף, הלכנו כולנו לאכול ארוחה מפוארת. אכלנו, שתינו, עישנו, צחקנו ודיברנו המון. במבט לאחור, אני לא באמת זוכר את זה, אבל אני יכול לרדת לסף דעתה של תודעתי. אני די בטוח שזה קרה, כי באותה היום קרה משהו מרגש - פגשנו בחבורה, ממש כמונו. או לפחות כמעט כמונו. היינו חבורה מעורבבת, גם בנים וגם בנות. בניגוד אלינו, זאת הייתה חבורת בנות. בנות מצוחצחות, שהתלבשו בטוב טעם, תמיד היה להן ריח טוב, תמיד היו להן סיגריות יקרות. אני יודע איפה הן גרות, הן גרות באיזור טוב, לא כמוני. הבית שלהן גדול, ואחד ההורים שלהם ניהל משהו. אבל הן גנבו בדיוק כמונו. הן התגנבו למקומות ולקחו תכשיטים, הן משכו את תשומת הלב הגברית בשביל לגנוב סיגריות, הן לפעמים לא שילמו במסעדות. חוץ מזה שפרצנו לכמה מקומות, הן היו הרבה יותר חריפות מאיתנו. חשבתי שזה פתח לחברות חדשה, לחברות מקסימה וסוחפת, כאילו אני אוכל ממש לכתוב ספר הרפתקאות חריף על ילדותי, כאילו עומד לקרות משהו.

אבל שום דבר לא קרה. אני פירקתי את זה, באותה היום בדיוק.

"פעם נהנית מזה." הם אמרו לי, מתעקשים שאמשיך איתם. "היית גם טוב בזה. אתה שחקן נהדר."

"תודה רבה, אבל אני לא יכול. זה לא מסודר." וזאת הייתה טענתי היחידה. מבחינה מוסרית, הרגשתי רע רק לגבי השקל סטור. עדיין לא שילמתי את חובתי, אבל יום אחד, בצורה מתוחכמת, אני בהחלט מתכוון להשאיר שם עשרים שקלים. אמנם גנבתי רק כעשרה פריטים, אבל אני לא עומד להתחשב על דברים שכאלו. עם שאר החנויות, כאמור, אני במערכת יחסים עוינת במיוחד. אני שונא אותן, על כך שכל דבר שארצה עולה כמעט כל יום עבודה שלם. ואני לומד, ועובד, ומצטיין ומשקיע - אבל הכל לשווא. מעגל העוני דחק את כולנו לצאת לרחובות ולגנוב לעצמנו, לירוק טיפה קטנטנה על גבי הקרחת המכוערת של הבעלים, או הציפורניים המסודרות כל כך של הבעלות. הם לא הרגישו את זה, אבל אהבתי את הנקמה. סודי הכמוס היה שהרגשתי רובין הוד - הרגשתי שאני נלחם במערכת עיוורת למען כולנו, כאילו גניבותי הזעירות יביאו למהפכה בעולם הכלכלי. 

כמובן שטעיתי, אבל לא רציתי אפילו להמשיך לעסוק במשהו כל כך לא מסודר. "אני אכתוב ספר." הבטחתי לעצמי. "הוא יהיה חודר ועמוק, אבל אני אהיה מסודר. אנשים ילמדו מה זה מוסר, אבל לא מילד שגונב ספרים."