קשקושי פילוסופיה נכחדת

עוד שבועיים בערך יש לי יום הולדת 20, ואני בעיקר מקווה להיות חולה באותו יום. 

באמת שניסיתי לאהוב ימי הולדת, אבל כל החיים שלי היו שזורים באוסף של ימי הולדת לא מוצלחים - בגיל חמש אימא שלי כעסה על אבא שלי ויצאה מהבית. זה היה לפני עידן הפלאפונים, והייתי בלחץ נוראי שקרה לה משהו, ככה שהעפתי את כל הזעטוטים שהגיעו למסיבה שלי, בכיתי וחיכיתי לה. 

אחרי זה בגילאי 8-11 כל הזמן הייתי חולה בגלל החורף. כל יום הולדת וכריסטמס העברתי במיטה עם חום, מבלי היכולת לעשות משהו עם עצמי. אבל אז לא היו לי חברים, וזה היה בסדר. כשעליתי לחטיבה אז נהיו לי חברים, אבל לצערי ביום הולדת 14 שלי שוב הייתי חולה, וכאחד עם חבורה מגובשת למדי - הייתי בטוח שהם יפתיעו אותי ויבואו לביתי עם עוגה ובלונים. זה לא קרה בכלל, ולמען האמת הם אפילו לא צלצלו. אני זוכר שהייתי בסדר, אכלתי גרעינים ועשיתי מרתון סרטים. בסה"כ הבנתי עם מי יש לי עסק, כתבתי איזשהו סיפור על ילד ששוכחים אותו ביום ההולדת שלו ואז הוא מוצא חבר אמת, והלכתי לישון. 

אחרי האכזבה של גיל 14 החרמתי את ימי ההולדת שלי. בתיכון כבר הביאו לי בלונים וכולם אמרו לי מזל טוב, הרגשתי נאהב למדי, והתגברתי על טראומת חוסר תשומת הלב ואירגנתי מסיבת פיקניק נחמדה לגיל 17 שלי. זה לא היה בביתי כי היו לי שישים מוזמנים, ואין לי בית שיכול להכיל את הכמויות האלו, ולא מסעדה שיכולה להכיל באמת את הכמויות האלו, וממילא לא רציתי שאנשים יבזבזו כסף על אוכל ולא על המתנה שלי - אז אמרתי שאפשר להתארגן לשלוש שעות אני וערימה נחמדה של אנשים. 

מתוך כל המוזמנים הגיעו רק חמש עשרה. הדבר שהכי עיצב אותי היה כמות האוכל. כמות האוכל הייתה מגוחכת, ואני ושני חברים שלי סחבנו את זה הבית, ופשוט נתתי להם את זה שההורים שלי לא ירגישו רע על זה שאף אחד לא הגיע ושהם ממש השקיעו. חשבתי שזאת הסיבה שהתחלתי להירתע מאנשים, מסיבת יום ההולדת מעוררת הרחמים כל כך, אבל הסיבה האמיתית הייתה יום אחרי. כמעט אף אחד לא הודיע שהוא יגיע, ועוד פחות מזה התנצלו על כך שהם לא הגיעו. בכמות של שישים אנשים ציפיתי שלפחות חמישה יגידו לי סליחה על היעדרותם, אבל המספר עמד על אפס עגול. פעם אחת העזתי ושאלתי מישהו שהיה קרוב אלי למדי למה הוא לא הגיע. "העדפתי ללמוד למבחן במתמטיקה [לגיטימי אם נתעלם מהניסוח], ולעשות פיקניק נשמע לי כמו חרא של תכנית." אוקיי, אולי טעיתי בפיקניק שלי, אבל לרוע מזלי כל השישים אנשים האלו היו קרובים אלי למדי( הייתי מאוד מאוד חברותי, ורב זמני עסקתי בבני אדם), ולא חשבתי שזה מה שהיה משנה לי איפה המסיבה הארורה מתקיימת. יכולתם לקפוץ לפחות לשעה. 

הדבר שהכי חירפן אותי היה היחס שלי לרב המוזמנים שלי. אחרי יום הולדת 14 שלי הייתי בגישה שלא משנה מה - אף אחד לא צריך להרגיש מוזנח ולא אהוב ביום ההולדת שלו, כך שניצלתי את אהבתי למילים וקשקשתי לכולם ברכות, או ציירתי ציורים, או הבאתי בלונים. לא הייתי מאלו שמביאים מתנות בגלל שאף פעם לא היה לי כסף, אבל מידת ההשקעה בדברים שהכנתי הייתה ענקית. לא הבנתי איך זה שכולם פשוט התעלמו ממני ככה.

באיזשהו שלב הבנתי שמה שהבנתי אז, בגיל 14, היה נכון - צריכים לדעת עם מי להסתובב. ועם הסינון שעשיתי נשארתי עם בנאדם אחד. למרות כל היופי שבכמות ובאמת - זה הרגיש בודד ואיום מדי, כך כך שהחייתי כמה קשרים ישנים. ועכשיו, למרות כל מה שלמדתי מהתחושה הנוראית של ימי הולדת, אני עדיין מקווה שיקרה לי משהו נחמד מצד האנשים של חיי, ומצד שני אני מעריך את הסיכויים לכך. ולמרות כל הקשיחות שאני מנסה לאמץ, בואו נהיה כולנו כנים  - רובנו אוהבים יום שבו כולם אוהבים אתכם, הבעיה היא מה קורה כשלא. 

הסתבר, שרוב האנשים באמת לא מקבלים אהבה ביום ההולדת שלהם. אני באמת חשבתי שהבעיה בי, אבל הבעיה לא הייתה בי. להפך, הסתבר לי במרות שנותי שהברכות והקשקושים שכל כך השקעתי בהם בתיכון היו קרן אור של הרבה מאוד אנשים סביבי. כולם שונאים את ימי ההולדת שלהם.
בסה"כ זה מה שקורה ביום הולדת, ואף אחד לא מרוצה מזה -  

 קודם כל, הברור מעליו - אתה מצפה לאהבה ואתה לא מקבל אותה, או שאתה מקבל פחות אהבה ממה שציפית אליה. מנגד, אם אתה אחד שבורך באהבה - יש עליך אחריות להיות עם כולם. כלומר - אם לא הייתי עם מישהו ביום ההולדת שלך אתה לא אוהב אותו מספיק, ומעדיף אחרים על פניו. ההורים שלך רוצים שתהיה איתם, החברים שלך רוצים שתהיה איתם, בן\בת הזוג שלך רוצים שתהיה איתם. אתה חייב להיום עם כולם. 

אתה מצפה למתנות אבל משום מה אף אחד לא מאמין בזה יותר. וההורים, שמהם אתה מצפה אשכרה להשקעה, מפסיקים להאמין בימי הולדת מגיל 18. זה די מבאס.

אם אתה לא חוגג אתה מתחרט על זה, אבל חגיגת יום ההולדת עצמה מגוחכת - אתה חייב לאכול עוגה גם אם אתה לא אוהב עוגה או שאתה בדיאטה, אתה חייב שיהיו לך על הראש דברים מגוחכים שתמיד נופלים ממך כמו כתר, זר, הקונוס הזה וכו'. כולם כותבים ברכה מתישה ולא מקורית, אתה חייב לבזבז הון בשביל להאכיל אנשים, אתה צריך למצוא מקום ולערוך רשימת מוזמנים שלא מתנגשת זו בזו (למשל אקסים). והדבר הכי מרכזי - אתה חייב להיות שמח וליהנות. אם לא כך כולם נהיים ממש עצובים ומאשימים. 

ימי הולדת נותנים לכמות בלתי מבוטלת של אנשים להרגיש מקופחים, לא אהובים, לא טובים מספיק, אחראיים, מזוייפים ומאולצים. בסה"כ צד האחריות הוא פחות או יותר פשוט לא נוח, אבל אלו שמרגישים לא אהובים ביום ההולדת שלהם זו אשמה בלעדית שלנו. 

אחרי יום הולדת 17 שלי הפסקתי להשקיע באנשים סביבי, אבל השנה חשבתי על כך שזה בעצם ממש טיפשי - לדעת שאני יכול לשמח מישהו עד רמה מצחיקה, אבל לא לעשות את זה כי זה גובה ממני זמן והשקעה. טיפשי לחלוטין. 

למרות כל המסקנות היפות שלי אני עדיין חושב שאהיה חולה ביום ההולדת שלי. ככה לא תהיה עלי שום אחראיות להפוך את היום למיוחד.