קשקושי פילוסופיה נכחדת

ישבתי ככה סתם בשולחן והבטתי החוצה מבעד לדלת, שהייתה פתוחה למחצה ופנתה בדיוק לכניסה המאווררת. זה בדרך כלל קורה בתחילת אחר הצהריים, כשהשמש מאירה מאוד, וכשכולם מתחילים לנוח ולא מטרידים את מנוחת הטלפון. 

לפעמים עולות בי מנגינות כשאני מביט החוצה דרך אותה הדלת הכבדה, לפעמים אני הוזה כמה פלאות טבע קטנטנים, לפעמים עולה בי תחושת ילדות משכרת, ובפעמים נדירות ביותר אני מעלה בעיני רוחי סצנות צבעיות מהחיים העתידיים והמאושרים שלי. בדרך כלל אני לא עושה את זה, כי בגילאים שכאלו הכל נוהג להשתנות מאוד מהר ומבלי ממש התראה, כך שאני משתדל ללמוד ולהרגיש ולא לחשוב על עצמי. 

אתמול יצא לי לחשוב לבדי. הייתי כמעט ולגמרי לבדי, השותף שלי לצרה שיחק במשחק שהוא במחשב. באיזשהו שלב הוא קם מהכיסא, והתחיל לגלגל סיגריה. הוא מגלגל במהירות מרהיבה כל עין, כך שלא שמתי לב שהוא בכלל יצא להפסקת הסיגריה החמישית שלו בשעה האחרונה. 

הוא סיים לעשן, חזר למקומו, והשאיר את הדלת פתוחה לרווחה. אותו המראה המלבלב הכה בעיניי שוב, משתק אותי לכמה רגעים, גורם לי לשקוע בתחושת העבר המתוקה שאני כל כך מכור אליה. תחושה שלווה ורגועה, שממלאת אותי בחפצים יותר גדולים בהרבה ממה שהם עכשיו.

ואז חשבתי על מסיבת תחפושות לחג שהוא, חשבתי להכין עם תלמידי כיתה ד' תחפושות שונות, ואותי הם יחפשו למערכת השמש. וזה יהיה מקסים, ואני אגיע כל יום למקום שמלא בטוהר ללא שחיתות, עם רוך ויכולת התבוננות, מחשבה נקייה ודמיון - ואני אשנה את העולם. אני חשבתי ברצינות על זה שאני הולך להירשם לתואר בהוראה. חשבתי לחלוטין ברצינות שאני הולך להיות מורה, להתלבש כמו מורה, להיות טוב כמו מורה, להיות משכיל, מנומס, משעשע וקלאסי. חשבתי שאני הולך לסיים את מה שאני לא צריך לסיים בשביל להתחיל להיות מורה - ואני אלך לשנות לבבות ומוחות צעירים, אני הולך לחנך אותם לטוב לב ולידע, אני הולך לבלות את חיי בהכשרת ילדים, לא משנה מה הוא טבעם ואופיים, להיות נחושים, אמיתיים, חושבים וטובים. לא משנה אילו קשיים יעמדו בדרכי - אהיה מורה ויהי מה.

הייתי כל כך בטוח ונחוש שאפילו נכנסתי לכל מיני אתרי אינטרנט ובדקתי לגבי לימודי הוראה, האם הציונים שלי מספיקים, מה הדרישות ואיך מתקדמים בחיי ההוראה. הייתי כל כך אופטימי וכל כך מרוצה מעצמי, הרגשתי לרגע שהצלחתי לתפוס סוף סוף את הדבר הזה ששיחק בי כל כך הרבה זמן, בוהק בזוהרו מול עיניי, לעולם לא נותן לי להניח עליו את ידי, בקושי את עיניי. לרגע המקסים הזה הרגשתי שאני יודע מה ומי אני סוף סוף, עמדתי זקוף בראות עצמי, ידעתי מה אני הולך לעשות, ידעתי סוף סוף למה כיוונתי כל חיי, ידעתי מה יתאים בדיוק לכל מה שצברתי אל תוכי במשך כמעט עשרים שנות חיים. 

התעוררתי בבוקר והמחשבה על חיי מורה הפחידו אותי. שמעתי שברב המדינות המערביות מקצוע המורה נחשב למכובד ויקר מפז, עם אנשים איכותיים ומערכת חיה, פועמת ומחושבת, אבל מה שהחברה סביבי החדירה בי חלחל, והמחשבה על 'מיהו מורה', בגרסא המודרנית ולא רק הישראלית, הפחידה גם אותי. 

יש לי רגעי הסחפות חברית מפעם לפעם, בעיקר כשאני נתקל במשהו חדש מבחינה ריגשית ועדיין לא מספיק לחשוב על כך לעומק. כמו רב בני האנוש אני נאכל על ידי נקודת המבט של החברה, ורואה דברים רבים דרך עינייה. ההזייה הטרייה והטבעית שהייתה לי על חיי בתור מורה הפחידה אותי להחריד, כלומר - ממקומי הטבעי, שהוא נחות למדי, שאפתי תמיד להצלחה והערכה חברתית, למען כך שיהיה בידי הכוח לשנות את העולם לפחות במועט. אבל איך אני אשנה את העולם אם אעסוק במקצוע הסתמי הזה, שכה רבים מאיתנו שונאים - והוא הוראה? 

מקצוע של אימהות בהוראה בתור משרת אם נוחה עם תנאים מצויינים? 

מקצוע של אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים, אז הם אומרים לעצמם שהם יילכו ללמוד אומנות או תנ''ך, ומקסימום הם יסיימו בתור מורים.

מקצוע של אנשים שהלכו ללמוד פיזיקה או כימיה, אבל לא בדיוק הצליחו בנושא, אז הם הלכו לבית הספר לנסות את מזלם על לבבות ומוחות צעירים.

מקצוע של אנשים שניסו לנגן, לשיר ולשחק - אבל ההצלחה נמסה מעליהם, והם הלכו להיות מורים בבתי ספר שמאפשרים מגמות ומוגברים שכאלו?

מקצוע של אנשים שבוחרים בהוראה בגלל החופשים וההטבות הממשלתיות?

מקצוע שבו אנשים שרוצים ללמד לא הולכים אליו, בגלל שמתייחסים אליך בתור לוזר, בגלל שהשכר שלך לא מספיק, בגלל שהמערכת לא מספקת לך תנאי למידה ומשמעת מספקים, בגלל מערכת שלא מסתכלת עליך בתור איש מכובד ומלומד, אלא בתור עוד אחד שהוא לא באמת מורה.

מורה הוא אחראיות חברתית, מורה מעצב את הטוהר הצעיר לחיים וללמידה - החשובה כל כך למין האנושי. מורה הוא זה שתוכל לזכור כל חייך בתור אחד שעשה בך שינוי, שגרם לך לבוא לבית הספר גם אם לא רצית בכך, שגרם לך ללמוד ולהתגבר על האתגרים והקשיים גם אם חשבת שזה לא אפשרי, מורה הוא אחד שיכול לעשות את ההבדל האמיתי בין ילד בעייתי מבין לרע לילד שלא מוותר לסביבה שבה הוא נולד והוא נלחם בכל הכוח לא משנה מה.

מורה הוא אחד שיכול ללמד אותך משהו שתזכור לנצח, מורה הוא זה שיכול להצית בך מוזה ומצויינות, מורה הוא אחד שיכול להיות נקודת האור שלך אם החיים שמסביבך מייאשים אותך. מורה יכול להיות אדם שתוכל לבוא אליו כשרע לך, כשקשה לך, כשאתה חושב שאתה עומד להתמוטט. מורה הוא אחד שהדלת שלו פתוחה - גם בשעות שהמערכת הטיפשית לא משלמת לו לכלכל את עצמו ואת משפחתו.

מורה יכול להיות אותו מבוגר שתגן עליו אם יגידו עליו משהו רע, מורה יכול להיות אותו האדם שלא תרצה לאכזב לא משנה מה, מורה יכול להיות אותו האחד שיגרום לך להתעורר ולראות את עצמך, עם כל יתרונותייך ומגרעותייך, ולא לתת לשום דבר לשנות את ליבך ורצונותייך.

מורה יכול לגרום לך לרצות לצייר, לכתוב, לשחק, ללמוד, להתאמן, לדבר ואפילו לאהוב. מורה יכול לגרום לך להשתנות - גם כשחשבת שהכל טיפשי ומיותר.

מורה הוא מקצוע נדיר, מקצוע חשוב, מקצוע שבלעדיו אנחנו לא המין האנושי שאנחנו שואפים להיות. מקצוע שבו אמורה להיות סלקציה קשה, שרק מורים אמיתיים יעסקו בו - לא כאלו שלא הצליחו, לא כאלו שרוצים הרבה חופשים, לא אימהות\אבות שרוצים עבודה מינימלית לצד עבודתם העיקרית שהיא משפחתם וביתם. שזה, אגב, יפהפהפ - אבל מורה חייב להיות מורה בכל מעודו, בכל גופו, נשמתו ודמו.

מורה יכול להיות אדם מדהים שישנה את חייך ואת דמותך, אבל אנחנו יורקים למורים בפרצוף, המערכת יורקת למורים בפרצוף, אותם אנשים שלא באמת רוצים להיות מורים או לא מוצלחים כך יורקים לעתיד ילדיהם וחברתם בפרצוף.

להיות מורה יכול להיות מדהים.

אני עדיין לא יודע אם אבחר במסלול הזה - אבל אולי זה האדם שאני רוצה להיות - משנה חיים באופן טהור ויפהפה, שסוף סוף נחה עליו השלווה.