קשקושי פילוסופיה נכחדת

אנחנו לא דור האייפון, לא הסמרטפונים, לא הטאצ', לא המיקרוגל, לא ההפרעות נפש בשקל ולא שום הגדרה אחרת - כמו שאנחנו דור של בכיינים. 

אם אתם בדוקים מדי פעם ב-YNET (אולי יש את זה בעוד מקומות), תלמידה שניגשה למבחן בספרות כתבה מבחן למורה על המערכת במקום להיבחן. כשקראתי רק את הכותרת - הרגשתי גאוה על המרד במערכת הכל כך עיוורת והבלתי חכמה שילדי ונערי ישראל לכודים בה יום יום, אבל אחרי שהמשכתי להריץ את עיניי והגעתי לטיעונים שלה - התעלמתי מהמכתב הזה, הוא לא עשה לי שום דבר. 

לפני כמה דקות הטאבלט שלי צפצף - קיבלתי התראה. תוכן ההתראה היה כתבה על חייל שחלה במחלת עור, קישר את זה לכך שהוא טורטר בצבא, ולכן הוא בעל נכות 20%, נכה צה''ל.

שתי כתבות, בשני ימים, שהוסיפו עוד עצים למדורת הבכיינים שמרכיבה את הצעירים של ישראל, נכון לסיום שנת 2013. 

יש כאלו שטוענים שאני מעט מרובע, אבל אנשים צריכים לקלוט שהם חלק ממערכת כלשהי. 

הנערה הזאת שכתבה מכתב היא נערה אמיצה לכל דבר, ויש לה נקודה חזקה - מערכת החינוך לא גורמת לתלמידים לחשוב ולהבין, רק לירוק חומר. לדוגמא - אבסורד להיבחן במבחן בספרות מבלי שקראת את הספר. אתה חייב לקרוא את הספר, אתה חייב לדון על הספר, להבין את הספר לעומקו. 

אבל מה הן הטענות האלו על כך שמלמדים אותה בדיוק כפי שמלמדים אחרים? שכל אחד צריך ללמוד את מה שמעניין אותו? מה זה הקשקושים האלו שמהערכת הזאת לא אינדיוידואלים? כמובן שהיא לא אינדיבידואלית, היא ציבורית! מטרת בית הספר היא להכשיר את קו המחשבה והכלים המחשבתיים והלימודיים שבידך, לתת לך להיבחן על החומר הזה, ובשביל שלכל זה תהיה משמעות התעודה שתקבל תהיה משמעותית לשלב כזה או אחר לחיים שלה. 

אני לא מבין מה אתם מצפים מבתי ספר. שיהיו אלפי מקצועות שהתלמידים יהיו רשאים לבחור לבד? שהתלמידים יבחרו את הנושאים? שלא יהיו מבחנים וכולם ילמדו בחוץ בשמש? שכל העניין יהיה על חווית למידה כמו ציור ופאזלים? 

לא, זה לא אמור להיות ככה. שיטת המנהל, הארגון והחומר הלימודים נמצאים בכי רע בישראל.המורים שלא יוצלחים, כיתות מפוצצות, מבנים מזוהמים ומתפוררים, חוסר הפרדה בין תלמידים עם בעיות התנהגות נורמטיביות לבין כאלו שנמצאים במצוקה ויש להם בעיות התנהגות חמורות, מספר המבחנים המועט, החומר הלימודי המועט שקיים - ויחד עם זה - חוסר למידה, חוסר מחשבה ויצירה, חוסר ידיעה וחוסר השכלה. תלמידים יוצאים עניים, ואת זה חייבים לשפר.

אבל לא בפחות חומר - ביותר חומר, אבל בפחות הפרעות.

לא בכך שכל אחד ייבחר מה הוא רוצה ללמוד - אלא בכך שהמורים יהיו טובים מספיק בשביל לעניין כיתה, ולשמור על עניין זה. 

לא בכך שכל אחד יתלונן על כך שלא נותנים לו לעשות את זה מה שהוא רוצה - אלא ללמד את הילדים לכך שיש דברים שחייבים לעשות, ולעשות אותם בדרך הטובה ביותר, ולמצוא את הכוח הפנימי שלהם, ואפילו את ההנאה.

טיעונים כאלו לא מתקבלים. במקום לשפר את מערכת החינוך ואת הערכים שההורים מנחילים לילדיהם - הם התחילו ללקק לילדים והתלמידים את האיזור שבין האצבעות שבכפות הרגליים, מתחנפים, נותנים להם את המחשבה שמשום מה ילד בן 17 חשוב וחזק יותר מאיש מקצוע. אני לא מזלזל חלילה בבני 17 - אני עצמי סה"כ בן 20. אבל אני מאמין באנשי מקצוע חזקים ונכונים. שהם, אגב, יגרמו לתלמידים בני 17 באמת לפרוח, לחשוב ולבקר - ולא בדרך החינוף. כשנסעתי בנס ציונה ראיתי שלט כזה מעיריית נס ציונה, שמודה לתמידים על הציונים הטובים שלהם. על מה לעזאזל יש להודות להם?! אפשר כמובן להגיד כל הכבוד, אבל להודות להם?! על זה שהם עושים משהו עם החיים שלהם עצמם? אבסורד. 

וניגש למערכת השניייה ששולטת בישראל ביד רמה וקשה - 

חייל שחלה באיזשהי מחלת עור, לא משנה מה דרגת הסבר שלה - לא יאבד מבריאותו בגלל שמפקדת טרטרה אותו במשך יומיים. הוא מקבל פיצויים על כך שהוא נכה צה''ל מכספי הציבור, על חלטורה מצויינת שהוא עשה. ושיסלחו לי כל אותם צהובים ומורעלים (אני יודע שהם לא) - עצם זה שאתה חייל לא אומר שמגיע לך הכל. להפך - הטבות מגורים, מסים ומלגות דווקא נראות לי לוקות בחסר ממה ששמעתי עד כה על הצבא הישראלי - אבל חיילים לא אמורים לשאוב מכספי הציבור כספים על המחלות שלהם. המחלות שלהם שלא קשורות לצבא כמובן. 

אני דוגל בכך שאם מגייסים אדם כחובה, למקום שהוא אינו רוצה להיות בו ושיש בו סיכון בדרגה כזו או אחרת - חייבים לספק לו את מירב התנאים(אוכל בריא, לינה משופצת וחסונת פגעי מזג האוויר, לבוש מתאים וכו'), ולאחר סיום חובתו לספק לו הטבות כאלו ואחרות - אבל לקבל את חוסר המשמעת של החייל, חוסר הנכונות שלו לעמוד מול קשיים כאלו ואחרים, וההתנהגות המביכה שלו מול אדם שלא מתנהג אליו בצורה נאותה כדבר לגיטימי לתת עליו אחוזי נכות ששואבים מהכיס של הציבור כספים - ולא משנה באיזה סכום מדובר - זה לא דבר תקין. אבל המערכת הצבאית והמשפטית מעניינים אותו פחות בפרץ הזעם הזה - אלא המשמעת של החייל. 

בצבא, כמו בבית הספר - עדיין מתייחסים אליך בתור מספר, לא משתמשים בפוטנציאל וביכולות של היחידים, מתנהגים בצורה חסרת היגיון ומיושנת. אמנם אני לא שירתתי, אבל לפני שמישהו חושב להגיב על כך - תחשבו עד כמה דיברתם על הצבא, תחשבו כמה שמעתם על הצבא מהחברים שלכם. כן, אני לא חוויתי את זה באופן אישי, אבל שמעתי על המערכת הזאת מספיק בשביל לדעת כמה לא אנושית היא במספר פעמים שיפריע לכל אדם עם חוש סדר ומוסר.

למה לעזאזל לצעוק על טירונים אם הם מתנהגים בסדר גמור? למה להעניש חייל מבלי ממש לברר את הסיבות? למה לא לתת לחייל ללכ לרופא אם הוא באמת מרגיש לא טוב? למה החייל חייב להגיע לרמת סיכון של חום 40+ בשביל ללכת לרופא לא צבאי? ולמה לעזאזל הרופא הצבאי לא תמיד יכול לראות אותך? למה לעזאזל לא נותנים להמון חיילים את האופציה לבדוק את עצמם אם הם מרגישים רע? למה להעניש עונשים של גיל 12 - כמו להשאיר חייל בבסיס על כך שהוא התבלבל. כולם מתבלבלים בעבודה שלהם, לפחות פעם אחת. אני אפילו אתפרע - למה לעזאזל לגלח לג'ובניקים את השיער? (כל הדוגמאות מתבססות על סיפורים אישיים ששמעתי, בסדר גודל שלא הצדיק את המערכת הצבאית). 

אבל יחד עם כל זה - למה לעזאזל המשמעת כזאת מחורבנת? למה לעזאל אדם לא יכול להתייצב בול בזמן? למה לעזאזל יש בעיה להתלבש כראוי? למה לתת במה לאחד שמתלונן שטרטרו אותו? המפקדת הזאת הגיבה בטיפשיות - היא הייתה צריכה להביא לו עונש על המקום, אבל למה לתת לעזאזל ל''אוי ואבוי'' שחדר אלינו את הבמה למשהו רציני שכזה?

הכרתי מישהו שקיבל ת"ש מפוצץ על כך שהייתה לו בעיה על האוכל הצבאי. לא בקטע רפואי - אלא פסיכולוגי. כן בטח. 

אלו רק שתי דוגמאות. אנחנו מתלוננים ורוטנים על הכל, מתבכיינים על החפצים שלנו, על המראה שלנו, על סדרות טלויזיה טיפשיות, על מחירים לגיטימיים כמו מחיר של בית מלון, על כך שאין מספיק מבצעים, על כך שהמלצר לא שמע אתכם, על כך שהנהג לא ראה אתכם, על כך שמישהו התבלבל וכמובן שחייבים להפוך את כל העולם בשביל זה. והמערכות מפחדות מהבכיינים האלו, כי הבכיינים האלו אובססיביים ועושים המון רעש. אף אחד לא רוצה רעש, אז אנחנו מחדירים את זה לילדים שלנו, לסדר יום שלנו, לתרבות שלנו, להתנהגות שלנו ולסדר היומיומי שלנו. 

אנחנו חייבים להפסיק להתבכיין.

אני אתן דוגמא - כשהייתי בחטיבה, בית הספר שלמדתי בו נראה כמו חורבה. הקירות התקלפו, לא היו שום ציורים או תמונות, האווירה הייתה מדכאת.

אז כמה בנות ישבו אחרי הלימודים וקישטו את כל המבנה שלנו. באיזשהו שלב עזרתי להן, כי הייתי חייב. הן לא התלוננו, הן קמו ועשו משהו. וזה משהו קטן, ולא משמעותי כביכול, אבל במשך שלוש השנים שהייתי בחטיבה הנוף שלי נראה טוב יותר, והייתה אווירה קצת טובה יותר. 

תרימו את הקקי של הכלב שלכם אחרי שהוא מחרבן, ותפסיקו להתבכיין. העולם קשה כי הוא קשה, ולא מגיע לכם הכל.