קשקושי פילוסופיה נכחדת

קניתי טאבלט. טוב, האמת שלא בדיוק קניתי טאבלט, אלא ההורים שלי החליטו לפנק אותי במתנה וקנו לי טאבלט. אני חושב שפעלתי לא במוסריות כשניסיתי לשכנע את אבא שלי שלכל בית שמכבד את עצמו יש דיסק-און-קי וטאבלט. אני באמת צריך דיסק-און-קי חדש כי שלי נאבד ואין לי בדיוק כסף לקנות חדש, אבל אבא שלי לקח אותי ברצינות, רץ לספר לאימא על הרצון העז שלי לטאבלט, והם החליטו לקנות לי טאבלט (ובושם). 

בגלל שקיבלתי אותו בדיוק כשהייתי חולה התעסקתי עם הטאבלט הזה כל היום והורדתי אליו דברים. גיליתי את הפעולה הזו מלהיבה - לחפץ אפליקציות בחינם, לבדוק אם אני אוהב אותן או לא ואז למחוק את רובן. 

אבל מה לעזאזל אני הולך לעשות עם הטאבלט? אני מנסה למצוא לו תפקיד של ממש בשביל לא להרגיש שתפרתי את אבא שלי וגרמתי לו לבזבז כסף לשווא. התחלתי להגיב למיילים ולבלוג דרך הטאבלט ( אני חושב שהאצבעות שלי שמנות מדי בשביל המכשירים הקומפקטיים האלו), התחלתי להוריד אליו ספרים (שספק אם אני אגיע אליהם בשנה הקרובה), מצאתי רדיו שאני מפעיל כשאני קורא וזה נחמד נורא כי המוזיקה שלי במחשב רועשת נורא, ואני אפילו שמתי עליו פרקים של תוכניות מצויירות נוסטלגיות בשביל לצפות בהן כשאני באוטובוס למקום השירות. 

אני מרגיש מפונק נורא עם כל המכשירים האלו שסובבים אותי. החלטתי שאני צריך תיק מיוחד למטענים בשביל לא לקרוע את החוטים שלהם(אני לא חושב שאצליח לשכנע את אבא לקנות לי מטענים), אז התחלתי להשתמש בתיק שהגיע ביחד עם המחשב שקניתי בתחילת השירות (ובעצם התשלום עליו אוכל לי את כל הכסף חודש חודש). ואז הרגשתי עוד יותר מפונק - כי המחשב שלי בערך בגודל של טאבלט גדול, בכוונה קניתי מחשב טאצ' קטנטן בשביל שהוא יהיה זמין, נגיש ונוח להסתובב איתו. הבנזונה הקטן הזה שוקל המון, ככה שהחלטתי להפוך אותו לנייח ולהיעזר בטאבלט במקום. כשאני קורא באנגלית אני מפעיל מורפיקס באייפון, ושם רדיו בטאבלט, ומוריד איזו תכנית דוקומנטרית במחשב הקטנטן שלי. הוא כבר לא טוב מספיק בשביל לשאת אותו ממקום למקום, אז מבחינתי עכשיו הוא נייח לכל דבר. הוא אפילו לא מרגיש לי יותר שביר כל כך, המחשב הקטנצ'יק הזה, ולא אכפת לי לתת לו כאפות כשהוא מרגיז אותי. 

אנחנו באמת חברה מפונקת כל כך? כי אני לא בנאדם מפונק. אני כל כך לא רודף חפצים שקשה לי לקנות מתנה לאירועים חשובים - למשל. כשאומרים לי על איזו תוספת אלקטרונית שהיא אני אומר שאני לא מוכן להתעסק בזה, כשמציעים לי ספר אני טוען שזה בזבוז כסף כי אני יכול לקחת את הספר מהספרייה, כשמציאים לי תכשיטים אני מזכיר להם את רמת ההשקעה שלי בתכשיטים, אז יש לי אוסף של בשמים, כי בושם זו מתנה מכובדת וכל אחד צריך בושם. אבל ברגע שכל הטכנולוגיה הזו נהייתה זמינה מולי - הכל כל כך נוח. כל כך נוח לשבת במיטה, ללטף את החתול שלי, ולחפש אפליקציות שיהיו לי שימושיות לעתיד. וכל כך שהמחשב שלי כזה קטן, והוא גם טאצ', ככה שאני יכול לעשות איתו כל דבר בגמישות מדהימה. וסמארט-פון זה תמיד נוח, לא? את הטלויזיה והמערכת סטריו שלי הזנחתי, אבל רק כי הם די הפסיקו לעבוד. הייתי משתמש בכולם. 

חברה קרובה למדי ממש הופתעה על כך שקיבלתי טאבלט. "אבל לטאבלט אין שימוש של ממש, וזה יקר. ממש לא מתאים לך משהו כזה, אתה בכלל טכנופוב." היא צחקה עלי, והאמת שאני מסכים איתו. אבל בימים האלו שהתחלתי להחזיק בטאבלט - פתאום הבנתי את כמויות המידע והכלים שאני יכול להשיג מהיצורים הקטנים האלו, פרי יצירתה של הטכנולוגיה. אז מדוע למרוד? משהו להפוך עוד משהו כל כך חיובי, שחוסך לנו המון זמן והמון מאמץ - למשהו שלילי שמשתלט עלינו על החיים? הטענה הכי חזקה שלי לגבי כל סוג תרבות שהוא שיש זבל בכל דבר - יש קאנדי-קראש, יש התמכרות לואטסאפ, יש פורנו זמין וזול בכולם והויי-פיי השתלט על העולם. אבל אנחנו לא אמורים להחרים את הטכנולוגיה החכמהה הזו, אלא להשתמש בה בחוכמה. נגעתי בקאנדי-קראש פעם אחת בחיי, בשביל לבדוק על מה כולם מדברים. ראיתי שזה זבל ועצרתי את עצמי. כולם יודעים שזה זבל, אבל הם לא עוצרים את עצמם, הם משחקים במשחק הטיפשי הזה ברכבת, באוטובוס, בהפסקת האוכל ובהפסקת הסיגריה שלהם. אני רואה את הסוכריות האלו בכל מקום וכל הזמן. 

אנחנו מאשימים כל הזמן את החיצון - תכונה מצויינת בבני אדם שבעצם גורמת לכולנו להרגיש טוב עם עצמנו, כי הרי אנחנו לא אשמים בדבר. זה הפורנו, זה החוסר צניעות, אלו הסמים, האלכוהול, האינטרנט, הטלפונים. אנחנו מחפשים כל הזמן להאשים ולבקר. והאמת שמחשבה ביקרותית זה דבר שחסר בבני אדם באופן אירוני שכזה, אבל בכל זאת אנחנו חושבים רעות, ועושים עם זה אפס. אנחנו משתיקים את הילדים עם הטלפונים שלנו, יוצרים תוכניות טלויזיה טיפשיות שמצויירות באפס כישרון, מייצרים מוסיקה טיפשית על סקס ועם קצב גרוע למדי, מדברים על זה שהכל לא בסדר ולא הופכים את התרבות שלנו לאנטי-תזה של הקנדי-קראש, או לפחות בואו נראה לילדים שלנו מה זה עצים, לא באיכות HD, אלא ממש במציאות. 

טכנולוגיה זה מצויינת, והאמת שגדולי המדע הבדיוני ציפו לנו דברים הרבה יותר גדולים ממה שהשגנו. אסימוב כתב על כך שאמורים להיות לנו רובוטים שמטיילים בחלל ומחפשים לנו שטח. טכנולוגיה זה מקסים. הכעיס אותי נורא שקראו לי מפונק. 

~~

[האמת שאין למה שכתבתי פואנטה, אבל אני כועס על המנהלת אז אני לא עובד על הפרנציפ].