קשקושי פילוסופיה נכחדת

אחרי קמפיין ''תשמרי על הכוס שלך'' שגרם להמון אנשים (בעיקר נשים) לזעום, הגיע עוד קמפיין שעורר סלידה באנשי הציבור. בקמפיין נגד השמנת יתר אצל ילדים יש כמה דברים שגורמים לסלידה הכמעט מיידית הזו (לאחר פרץ הסקרנות כמובן) - 

א. קודם כל, מדובר בילדים, ובילדים צריכים לטפל בזהירות. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו ועל ילדי האחרים, כלומר כל אי נעימות או אפילו אי שלמות ביחס הקמפיין לילדים תגרום להמון לזעום. בכל זאת, הם רק ילדים...

ב. הוא מעליב את השמנים. רבים מאיתנו (כולל אני) היו ילדים שמנים וסבלו מאותן הצקות קלאסיות, עבדו קשה, נהיו יותר יפים מכל השאר - ובכל זאת משהו מן הילד השמן שהיו פעם נשאר בהם. אולי זה רק הזיכרון, אבל הוא מספיק. אתה לא יכול שלא לכעוס על אנשים שמעוררים בך את אותן תחושות איומות שהרגשת בתור ילד שמן, ואתה לא יכול לדבר שכזה לקרות בשנית. 

ג. הוא מכוער. שמן זה מכוער. הוא לא צבעוני, בשרי, עם חתיכות אוכל מזוויעות. זה חומר פרסומי מצויין - אבל מדובר בילדים ובזכרונות שלנו, ובשילוב הקטלני הזה הבשריות והשאריות מעוררות בנו חלחלה. 

אחרי שסידרנו יפה את הסיבות לבעיותיות הקמפיין בואו נציין את היתרונות שלו - הוא חשוב, הוא נכון והוא אמיץ. ובכל זאת הוא חסר רגישות להפליא, משפיל, ואני סבור שהוא גרם לפחות לילדה שמנה אחת לבכות כשהיא ראתה "את דאבה" - אמרה שמורכבת לה מחתיכות האוכל המזוויעות האלו. אני גם בטוח שלילדים בריוניים למיניהם הקמפיין הכניס רוח התעללות חדשה והרבה ילדים סובלים. אם מסתכלים על זה ככה הקמפיין באמת עובד - כל אחד מתחיל לעשות דיאטה ולעשות ספורט אחרי רף מסויים של הצקות וחוסר ביטחון עצמי, אבל בסה"כ פגענו ברגשות של ילדים עם התמכרות. התמכרות כמו כל התמכרות ממיני ההתמכרויות שבעיקר מבוגרים סובלים מהן, ובכל זאת - זאת ההתמכרות של השעירים השמנים לעזאזל. 

סיגריות, אלכוהול, סקס, מראה, חומריות וכו' הן התמכרויות שוות להתמכרות לאוכל. אבל אלו שסובלים מהן לא סובלים מהנידוי הנוראי, מהצלקת הנפשית הכמעט נצחית ובדידות מוחלטת. ההבדל הוא שהתמכרות לאכילה היא התמכרות שעלולה להתחיל בגיל צעיר שלא כמו התמכרות לסיגריות, סקס, סמים או קפה, וכמו כן - היא גורמת לאנשים להיות מכוערים. ואנחנו צוחקים על המכוערים כי אנחנו מרגישים טובים יותר מהם, אנחנו מרגישים חזקים יותר, ולהיות חזק זאת התחושה הטובה ביותר במערכת הפרימיטיבית והחייתית שלנו. אנחנו מתבגרים ומרגישים רע, כך שאנחנו לא צוחקים יותר על שמנים, אבל הילדים שלנו צוחקים עליהם. ולא משנה מה - זה המעגל. ילדים צוחקים על ילדים שמנים ומכוערים, ילדים שמנים ומכוערים מצולקים ומדוכאים, וזה נורמטיבי. תמיד יצחקו על הילד השמן. 

גם דמות אקס-ילד-שמן לא עוזרת בהרבה. אנשים שהיו בעברם שמנים לא רוצים להתקרב לחוויה הנוראית הזו שוב, כך שהם לא מגנים על השמנים הטריים, לא מטיפים לחברה סביבם, לא מספרים את סיפורו השקט והידוע של הילד השמן. 

הקמפיין הזה חסר משמעות לא משנה כמה גאוני הוא. שמנים הם ילדים אומללים, וכשאתה אומלל ומכור לאוכל אתה ממשיך לאכול. ברגע שנחנך את הילדים שלנו שיש עוד אנשים חוץ מרזים ויפים - נוכל לעזור לחולים באמת. קודם כל נלמד את הילדים את ההבדל בין מלא ושמנמן לבין השמנת יתר. 

במלא ושמנמן אסור לנו לגעת. רוב הילדים השמנמנים לא נמצאים באף סכנה בריאותית, הם פשוט לא יפים. עליהם צוחקים כמעט באותה המידה, והם עדיין מצולקים. אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו לא לשפוט אנשים על פי המראה החיצוני שלהם ביד קשה. 

אנחנו גם צריכים לחנך את הילדים שלנו שברגע שיש אדם חולה - אנחנו מחוייבים לעזור לו. כך שברגע שיש אדם עם כיסא גלגלים שנתקל במדרגות - אנחנו נגיש לו יד ונעלה אותו. ברגע שיש עיוור שמנסה לחצות את הכביש - אנחנו ניקח את ידו ונוביל אותו לצד השני. ברגע שיש אדם עם השמנת יתר - אנחנו נעזור לו להתמודד עם המחלה, לא נצחק עליו, נגיד לו בפנים שהוא צריך להבריא ברגע שהוא אוכל אוכל שמן ללא עצור. 

בית הספר צריך ללמוד בעצמו שנכות לא דורשת השתקה, אלא שיחה מעמיקה ואמיצה על השוני והקשיים שיש בין כולנו. אדם חולה או נכה צריך להתמודד עם המחלה, ואדם בריא או עם בעיה אחרת צריך להתמודד עם זה שהוא צריך לקבל בתמיכה ובהבנה כל אחד ששונה ממנו, בעיקר אדם במצוקה. 

אני לא חושב שאהיה פרסומאי גדול כי אני לא מוצלח במיוחד בקצר וקולע, אבל הקמפיין שאני הייתי עושה הוא קמפיין שמדבר על כל הבעיות השכיחות של תקופתנו אצל ילדים בשביל לא לגרום להשפלה לאחת מהקבוצות (אנורקסיה, סמארט פונים שהופכים לבעיה גדולה יותר ויותר אצל ילדים וכו', את עצם העובדה שזה שם, עצם העובדה שצריכים להתמודד עם זה, ועצם העובדה שזה בסדר ואפשר לעשות את זה ביחד.

בכיתה ו' הייתי ילד שמן אבל הילדים האחרים אהבו אותי בגלל המחנכת המדהימה שהייתה לנו שלימדה אותנו לדבר על הבעיות שלנו ולימדה אותנו לקבל זה את זה. היו לי כבר כמה חברים, הייתי מוצלח בילדים ולא התעניינתי במראה שלי - לכן היה לי שפע של ביטחון עצמי, שמחת חיים וחומר לנושאי שיחה. מנגד הייתה ילדה בשם דנה. דנה הייתה מכוערת מאוד, שמנה מאוד, לא חכמה במיוחד וללא כישורים שהם. היא הייתה די בלתי נסבלת כי היא ניסתה להתחבב על כולנו, וברגע שלא הצליחה התחילה להטיח בסביבה עלבונות ללא שנינות שהיא. 

לא היו לה חברים בכלל, כולם לא אהבו אותה, אפילו אני - זה שהייתי מנודה ושנוא בגלל המראה שלי בעברי - נרתעתי ממנה מעט. לעולם לא הייתי מאלו שהציקו לה, אבל גם לא הגנתי עליה. באיזשהו שלב המחנכת המדהימה הזאת לימדה אותנו שההתנהגות המחורבנת שלה היא תוצאה ישירה של היחס של הכיתה אליה בגלל שהיא שמנה ומכוערת. אחרי כמה זמן הבנו את זה, וניסינו להיות נחמדים. המורה הזהירה שבהתחלה היא עדיין תתגונן - אבל שתהיה סבלניים, כי בסופו של דבר נגרום לאדם להיות שמח ולכיתה מאוחדת. וזה קרה. והיא התתחילה לרזות. היא התחילה לרזות כי היא אכלה איתנו וראתה איך אוכלים באופן נומרטיבי יותר, כי התחילה ללכת ולרקוד כי הזמינו אותה למקומות, הצורך שלה לאוכל ירד - לדעתי זה בגלל שהיא סוף סוף הרגישה נאהבת.