קשקושי פילוסופיה נכחדת

הרהרתי היום עם עצמי שט''ו בשבט קצת פגאני, בגלל החיבור האיתן והברור מאוד לטבע (זאת בדיחה, אגב, לרגישים שביניכם). הייתי רוצה לחגוג חגים פגאנים באופן כללי, הם נראים לי קסומים הרבה יותר ובאופן אירוני לציר ההיסטוריה הם נראים לי רלוונטים הרבה יותר מהחגים המונותאיסטים. אבל אין בסביבתי הקרובה אנשים פגאנים למיניהם, כך שאני שואב את מה שאפשר מהחגים הסובבים אותי בהקשר הטבע. וט''ו בשבט זה מקסים כי אנחנו חוגגים חג לעצים, ולדעתי העצים ראויים לחג הרבה יותר מדמויות היסטוריות שידעו להטיף בכישרון. 

לדעתי אנחנו מזלזלים בעצים, לא מבינים את גודל משמעותם וחשיבותם. הרי השמחה שיצור חש בחיק הטבע יכולה להגיע למימדי אקסטזה של ממש, והקרבה שלך לאמת שהיא מתחזקת עד שהיא נקרעת בחטף עין. התחושה שבתוודאות לגידולי הטבע השונים היא פשוט יוצאת מהכלל. שחיטה זה מלוכלך, ציד זה אכזרי, הבשר עצמו אפילו דביק מעט מאיזשהו חטא מוצדק, אבל לא כך מרגישים שמגדלים עץ לימונים. כשאתה מגדל עץ לימונים אתה מרגיש שהעץ נותן לך את הלימונים במתנה. גם אם אתה מזניח אותו מעט - הוא עדיין נותן לך לימונים במתנה. כי כאלו הם העצים, הם טובי לב, הם נותנים לנו את כל מה שהם יכולים לספק מבלי לצפות לתמורה של ממש. 

מלבד כמות הנתינה הלא מובנת מעליה - איכות המתנות עולה על כל מיחשוב שהוא. אי אפשר להשוות הרבה תחושות לתחושת הארומה והמרקם של פרי אמיתי שגידלת וטיפלת בו - ועכשיו הוא כולו שלך, מעניק את לך הטוב ביותר. 

העשב מעניק לך את התחושה שהכל אינסופי ומוקף בקסם ופרחים באמת צובעים לך את התחושות בצבעים יפהפיים ומנחמים. אני חושב ששכחנו את התחושות האלו, ובגלל זה (ובגלל עוד סיבות רבות נוספות) אנחנו לא בדיוק מרגישים את ט''ו בשבט. ט''ו בשבט הוא פתח הזדמנויות קטן לעולם של תמיד, לא של פעם ולא של עכשיו. העולם של הטבע, של עבודת האדמה, של החיבור הברור מעליו הזה שאיכשהו מתנתק ונהיה רופף יותר ויותר במשך השנים. 

הטבע יפהפה, ואני חוגג לטבע, אני חוגג לאילנות ואני חוגג לפירות. זה חשוב כל כך לא לשכוח אותם.