קשקושי פילוסופיה נכחדת

תהיתי לעצמי רבות עד לאן אצליח להגיע במסע האינסופי שלי אחר לב זהב משלי. ממש כמו איש הפח, רק שהוא לא הבין שאתה לא צריך לב ממשי ופועם בשביל להיות אדם טוב. 

הלב שלי ממשי ופועם, הוא חזק כמו כל לב בגילאי הנעורים, הוא מתרומץ מהתרגשות בעת הצורך, והוא מזנק מעלה בעת הצורך, והוא צונח עד לכפות הרגליים בעת הצורך. הוא מתפקד כמו שלב צריך לתפקד, הוא לב רגיל לחלוטין, הוא נמצא בצד שמאל ואין יותר מדי מה לצפות ממנו. הוא מרגיש בצורה בינונית, הוא שפל למדי, הלב הרגיל הזה. הוא לא נכנע למרותי, אפילו אם לפעמים הוא נותן לי להרגיש כאילו הצלחתי לגבור עליו. 

הלב שלי לא יודע איך לאהוב. לא משנה במי הוא פוגש, הוא לא מוצא חן בעיניו. הוא מרים את הגבה המטפורית שלו ובוחן את כולם, לא מרוצה. לא משנה את מי מביאים לו הוא נשאר ככה, עקשן ומנוכר. הוא לא קשוח ועשוי מברזל, כלל לא. למען האמת הוא בכיין ויש לו המון ציפיות ותקוות לגבי אהבה וחברות - אבל הוא חסר אונים ועלוב, הלב הזה שלי, כי הוא לא יכול ממש להרגיש. 

הוא לא שמח לעולם עם מי שסביבו, הלב הזה. הוא לפעמים מרגיש שהוא חייב לעשות משהו טוב, הוא כן נותן לי להושיט את היד שלי באהבה אמיתית וכנה משהו - אבל לעולם לא לאדם שאני באמת מכיר. הוא כאילו מחפש הרפתקאות של טוב, הלב המרגיז הזה, הוא לעולם לא עושה משהו רק בשביל האחר. 

לפעמים הלב תוהה מה רע כל כך בלהיות אגואיסט וחסר אהבה, אז הוא הולך להתדיין עם המוח. המוח לא מצליח תמיד לענות לו, רק לפעמים, כשהלב מטיל ספק בעצמו. אבל אם הלב מזניח את התקוות והתחושות היפות והעדינות שלימדו אותו להרגיש, המוח חסר אונים, הוא מגמגם ולא מוצא תשובה משכנעת במיוחד, אז הלב ממשיך בשלו. הוא שוקע בתוך עולמות שונים שבהם הוא יכול היה להיות שונה, בהם הוא יכול היה להקריב את עצמו בשביל מישהו אחר, שבו יכול היה למצוא מישהו שהוא אוהב. 

לפעמים, בעיקר ברגעים הבודדים ביותר של הלב, הוא מתחיל להאשים את האחרים. הוא חושב שהם פחות טובים ממה שהם צריכים להיות, שבעצם הוא הגיני - איך יוכל לאהוב אנשים שהוא לא מצליח לאהוב בשם אופיים הפגום, האגואיזם הטהור וחוסר העניין המובהק בדבר? הוא מוצא לנכון להגדיר את הזיקה שלו לעזרת זרים כעובדה לטוב לבו, אבל הוא עדיין יודע שברוב הפעמים - זאת הדרך לעשות קשרים, לגרום להרפתקאות, ואולי למצוא חבר אמת. הוא לא באמת עוזר לחינם לזרים, הוא מחפש מישהו לאהוב. המוח מנסה להסביר ללב שזה הגיוני לחפש מישהו לאהוב, בעיקר אם הוא מאותגר כל כך, אבל הלב אומלל. הוא אומלל כי הוא יודע שזה אינטרסנטי ולא טהור, הוא יודע שהוא, כרגע, איננו מסוגל למעשה טהור. 

אולי טיול מסביב לעולם או פגישה עם אדם מיוחד מאוד ישנו את הלב שלי, אבל כרגע הוא מצפה, מרוגז ומלוכלך. אני הרי אינני רוצה להיות כמו כולם, אני רוצה את לב הזהב המיוחל שלי, הלב הזה שהרגשתי שיום אחד אשיג - אך ההפך הוא הנכון, הלב נהיה זעוף יותר ויותר, הוא מקטר, הוא כועס, הוא לא מסוגל לאהוב. לא משנה מה קורה לו - הוא לא מסוגל לאהוב. והוא בוכה ומיילל, הוא אפילו מכה את עצמו לפעמים.  הוא יודע שהוא לא טהור, הוא יודע שהוא מכוער, הוא יודע שהוא סתם עוד לב מבלי שום הילה מיוחדת - אבל יום אחד הוא ילמד איך להיות אחר, או שאני סוף סוף אצליח למצוא לב עשוי מזהב.