קשקושי פילוסופיה נכחדת

הגורל הוא עניין מפוקפק. כלומר, אי אפשר שלא לקבל את מרותו באופן כזה או אחר. הוא שם, אמנם הוא אורב לנו, אבל הוא פומבי לחלוטין, כולם מבינים פחות או יותר את הגורל שלך. כולם מבינים פחות או יותר מה תהיה, ולרב, כולם צודקים לגבי כולם. הפתעות שכאלו קורות פעמים בודדות בלבד, כי הרי באיזשהו אופן בני אדם נהנים מיד הגורל הלא יציבה. מוזר, אפשר היה לחשוב שלא נרצה לקבל את עצם המושג, שנטשטש לחלוטין את הנתונים הטבעיים שהאדם נולד איתם, שכולם יתחילו באותו אופן. כמובן שזה לא באמת אפשרי. נכה יישאר נכה, גאון יישאר גאון, שחור יישאר שחור, אישה תישאר אישה, עשיר יהיה עשיר למספיק זמן בשביל שגם הנתונים הטבעיים האלו יחשבו. יהיו כאלו שההורים שלהם ישלמו עליהם באוניברסיטה, ויהיו כאלו שאבא שלהם יעלה אליהם לחדר כשאימא לא נמצאת ויחליט לשחק במשחקים שאף אחד לא אוהב. יהיו כאלו שיוכלו לעשות את כל היעלה בדעתם, גזרתם נאה, הם קורנים ושופעים. יהיו כאלו שצורתם תהיה כה מעותת שגם אם יתמזלו ויפגשו באנשים שיהיו מוכנים לראות בהם אנשים כמוהם - יישארו בודדים ועקרים לעד, ללא משפחה, ללא ילדים, אפילו ללא קריירה של ממש. תמיד יהיו כאלו, תמיד יהיו לנו נתונים טבעיים שנצטרך להתמודד איתם, תמיד נסתכל על אספקט כזה או אחר בחיים ונכריז שהוא לא הוגן. כן, כמה עצוב, אבל אלו החיים. אנשים יפים, חכמים ועשירים כנגד אנשים מכוערים, טיפשים ועניים. אתה יכול להיות גם שילוב, למזלנו זה לרוב מה שקורה. כל אחד נולד למצב ביש מקרי, כמעט כל אחד יכול למצוא לעצמו מקום טוב יותר, נתונים טובים יותר, סביבה טובה יותר. 

אני, למזלי, יצאתי בזול. נולדתי למשפחה אוהבת, המצב הכלכלי יציב, אני יכול לדבר עם אנשים מסביבי ואין אף בעיה בריאותית שמקשה עלי או מסכנת אותי. אני בסדר גמור, אני חכם למדי, אני לא מרתיע אף אחד ולפעמים אף מושך אחדים, אני יכול לעשות כמה דברים ואני משעשע למדי באופן כללי. אבל לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני ממוצע למדי. לא היה אכפת לי לעולם מהתכונות האחרות, תמיד היה חשוב לי להיות שופע חכמה ובינה. הייתי צריך להיות הייתי חכם, הכי מבריק, הכי חד, הכי מהיר והכי מעמיק. הייתי בטוח שנולדתי לגדולות, כי הרי יש לי שכל, ותמיד מספרים סיפורים על אנשים קטנים עם שכל גדול שמצליחים לכבוש אויבים. הייתי בטוח שזה גורלי, עד ששמתי לב שהתחלתי להירתע. התחלתי להירתע מגיבורים, התחלתי להירתע מגאונים, התחלתי להירתע מאנשים שהיעוד שלהם הוא שמכתיב את חייהם, ייעוד טוב וקשה, ייעוד שממלא אותם והופך אותם למה שהם. 

אני הבנתי שאין לי ייעוד, שבסהך הכל, אני בנאדם ממוצע לחלוטין. הדברים שאני עושה וחושב עליהם ממוצעים למדי, הדרך שבה אני מתנהל ממוצעת למדי, הדברים שהשקעתי בהם גם הם היו ממוצעים למדי, ובעצם קלטתי שאני מתמודד במערבות ממוצעת למדי שקשה על סף בלתי אפשרי לצאת ממנה. אולי זה הייעוד שלי, אולי זה הגורל שלי - פשוט להיות ממוצע למדי, לחוות את החיים באופן סביל אך אסרטיבי, לפתוח איזה מקום, לא להיות רעב לעולם, יהיו לי הברקות שאני אתגאה בהן ואז אני אמות. אמות סתם. אני לא מתיימר לחשוב שלחיים יש משמעות או מטרה, אוה, לא, זו תהיה טעות. המשמעות של החיים היא לחיות, וכאן זה נגמר. אני לא חושב שנגיע למשהו מעבר לזה, אני לא בטוח למען האמת אם יש משהו מעבר לזה, אבל זה לא משנה. אני לא מוכן לתת לנתוניים הממוצעים שלי להכניע אותי ככה, אני לא מוכן לתת לגורל להפוך אותי לאדם רחוק מהאדם שאני רוצה להיות. 

אני שונא את הגורל, הגורל לא הוגן. הוא מוליד אנשים עם הסטייה הלא נכונה, עם המין הלא נכון, עם הצבע הלא נכון, עם היכולות הלא נכונות. אנשים טובים לבטוח, אנשים הגונים עם כוח רצון והתמדה נשברים בשל גזרתו של הגורל. הוא מביא עליהם את הקושי, את השוני בין רצונם הנכסף ביותר לבין האדם הממשי שהם נולדו לתוכו. אבל אני לא אהיה כזה, ממש לא. אני אמצא את הגאוניות שאני צמא אליה, אני אמצא את ההברקה התמידית שאתגאה בה תמיד, אני אמצא את המילה שתקלע בול למה שאני רוצה להיות, לא לאדם שנולדתי בדמותו. אין לעולם אהיה אדון לסביבתי. העולם יקרוס אם ירצה בכך, צונאמי ישטוף הכל אם ירצה בכך, אפגוש ברוצח סדרתי אם הוא ממש ירצה בכך, אבל לפחות אהיה אדון לדמות שתפגוש באותם הגורמים. לא משנה במה אפגוש - תתמודד איתו דמות בצורת רצוני, ולא בצורת הילודה שלי, הפסיכולוגיה העמוקה שלי והנטיות הטבעיות שלי. אני אכופף את הנטיות האלו, ואני אמחק את הפסיכולוגיה הזאת, כי אני לא יכול לאפשר לעצמי להיות כפי שנולדתי, אני לא יכול לאפשר לעצמי להיות חוסר הצלחה ממוצעת למדי. זה עובד. אולי הייעוד שלי היה המלחמה שלי בגורל. אם כך, המלחמה שלי מצחיקה.