קשקושי פילוסופיה נכחדת

למען האמת אני מצטערת שהמילים הראשונות שנכתבו על ידי לפני כמה חודשים שמנמנים היו במין לא לי. אנונימיות האינטרנט, המילה מפי האדם שחלמתי להיוולד והשיעשוע שבעניין כישפו אותי. ממש סבלתי מדיבוק, המצאתי לפאוסט שלי את כל התכונות. כמובן שדעותיו שלו ודעותי שלי חפפו, אבל הייתי זכר והייתי צריכה להתאים את עצמי להיות כזו. הכתיבה בלשון זכר לא הייתה קשה כלל, הרי בסה"כ כתבתי בצורה עניינית, והשתלדתי שלא לגעת בנושאים שבהם הדעה הגברית או הנשית עיקרית ומשמעותית לדיון. ניסיתי להיות אובייקטיבית וחלקה, והערות סקסיסטיות, לטובה ולרעה, הביכו אותי עד עמקי נשמתי. 

למדתי המון דברים על החסרונות שבלהיות גבר. ראשית - לא יכולתי להיות אמיתית מדי. כלומר -פתאום הבנתי כמה בנים חייבים להיות מופנמים. יכולתי להיות גבר נחמד ורגיש, אבל לא הייתי יכולה להיות ממש רגשנית, הייתי חייבת לשמור על איזון רגשי ומעשיות של ממש. שנית, לא יכולתי לפזר בבלוג תמונות צבעיות ומנצנצות, רציתי לשמור על תווית אפורה למדי, ואילו עם תמונות שכאלו הייתי מתוייגת בתור גבר צבעוני ועליז למדי. לא רציתי תוויות שכאלו, אבל לא רציתי לוותר על התמונות. הבלוג עדיין לא נראה ממש בלוג של בנים, אבל לא יכולתי להיות יותר מתונה מזה.

הדבר המשמעותי ביותר היו פמיניסטיות קיצוניות וגברים טיפשיים, שהתייחסו אלי על סמך המין שלי ולא על סמך הדעות שלי. דבר די טיפשי. באחד הפוסטים ציינתי שאני בעד זנות חוקית, והייתי פמיניסטית נחמדה שאמרה לי שאני גבר מגעיל וחרמן. רציתי לפוצץ לה בפרצוף שאני לא גבר, אבל שתקתי, כי עדיין לא מיציתי את פאוסט שלי עד הסוף. פוסט נוסף שבו הדבר התבטא כמו שצריך הוא הפוסט שלי שהגיע לממולצים, על דרך הגידול שלי לגדל ילדה. כמה נשים נחמדות ניתחו אותי פסיכולוגית ואמרו שאני גבר שסבל מדחייה ולכן אני נרתע מיופי נשי. למען האמת אני אישה צעירה, לא מטופחת במיוחד, אבל יש לי פרצוף נחמד וחיוך חמוד, ככה שאף פעם לא סבלתי יותר מדי מבעיות מראה. 

אחד הדברים המוזרים ביותר היו לספר על העבר שלי. איך לעזאזל אספר מפי איש צעיר ולא אישה צעירה על בעיות אכילה נשכחות שאכלו לי כל דעה חיובית על אנורקסיות ובולמיות? איך לעזאזל אספר על מה שאני חושבת על סקס? הרי יש הבדל מהותי בין גבר לאישה, בכל זאת. איך לעזאזל אוכל לקשר בין הפמיניזם הקיצוני למדי שלי, בין דעותי על בחורות שמחרימות פמיניזם בשביל למצוא חן בעיניי גברים ובין הדעה הכוללת שלי על גברים ונשים - דרך עיניי גבר צעיר? שוב, ניסיתי שלא לגעת בנושאים האלו, אבל זה היה קשה מנשוא. היו גם נושאים שידעתי שדעותיי יהיו לגנאי בגלל המחשבה שיש לי זין בין הרגליים. כשכולם דיברו על למה זה לא בסדר לשכב עם בנות 17 - התנגדתי. בנות 17 לא ילדות קטנות, כולם נפגעים ולכולם מותר לקבל החלטות. זוהר של כוכב ישפיע הן על בת 17 והן על בת מעריצה בת 40 - זה לא משנה. אבל נצרתי את פי בסיטואציות שכאלו, מנסה שלא להתקרב לאור הזרקורים הזה שאני לא מכירה. מהיכן הביטחון להיות גבר פמיניסט עם מחשבות לא פמיניסטיות כלל וכלל? הייתי חסרת ביטחון עצמי בשלבים כאלו ואחרים, אובדת עצות של ממש.

באיזשהו שלב היה לי קשה להגיב בבלוגים רציניים יותר. הייתה לי מחשבה ילדותית פעם - שגברים משכילים ונשים פחות. למען האמת רב הגברים שפגשתי יותר משכילים מרב הנשים שפגשתי, אבל זה לא מנע ממני לעולם לשאוף להשכלה ולידע אינסופי, לא סתם קראתי לעצמי פאוסט. אבל המחשבה הזו שהחברה חרטה בי ואני עצמי לא הצלחתי להשחיט עדיין בשל ניסיוני המר עם שני המינים - לא נתנה לי את הביטחון הזה לטעות. אישה יכולה לטעות, היא תחייך חיוך מקסים, תגיד משהו שובב וחמוד, והכל ישכח וייסלח. גבר לא יכול לטעות. איזו טיפשית אני שחשבתי על כך, טיפשית לחלוטין. אני מתביישת, אבל זאת האמת. פאוסטינה טיפשית שכמותי. 

למרות שאין לגנות אותי עד כדי כך, קוראים יקרים, אחת הסיבות שלא היה לי את הביטחון העצמי שיש לי בתור פאוסט זכרי למדי היא שמטבעי אני יצור שקט וביישן, וקשה לי להתבטא בחריפות. בדמותי האמיתית - האישה הצעירה שאני - כבר צברתי ביטחון וידע על החיים, לכן הביטחון העצמי שלי גבוה הרבה יותר מביטחונו העצמי של ברייה חדשה לחלוטין, אדם שראות עיניו איננה תהיה זהה לראות עיניי אך ורק בגלל דבר כמו איברי רבייה.

דבר נוסף וקטן שהייתה לי בעיה איתו הוא חוש הומור, הבעת רגשות שטותיים וחוש הומור. לא ידעתי באילו סיטואציות בנים עושים סמיילים (בעיקר קריצות, החביבות עלי כל כך), באילו סיטואציות הם מספרים בדיחות, צוחקים על עצמם וכו'. רציתי הרי בסה"כ להיות גבר סטנדרטי, ולא ראיתי גברים סטנדרטים ממש משתמשים בסמיילי קורץ.

למדתי המון על גברים, נשים, זהות עצמית והשפעה חברתית מכתיבת בלוג דעתני בפן חברתי ופוליטי זה בדמות זכר. הבנתי מה באמת חושבים על גברים, הבנתי מה בדיוק חושבים על נשים, והדבר הכי חשוב שהבנתי הוא שאני רוצה להיות אישה.

אחת הסיבות שהדקדוק הזכרי פלש אל אצבעותיי היא הרתיעה הענקית שלי מהאופי הנשי הפופולרי. אני יושבת עם נשים ומשתעממת. הן מדברות על טיפוח, הן מדברות על אופנה, הן לא קוראות הרבה כמו גברים ולא אוהבות מדע בדיוני, פנטזיה ואנימה כמו בנים. אין להן מושג על פוליטיקה, ואף עניין שהוא לפתוח בנושא אינטלקטואלי. שכלן היה בקודקודן בהחלט, הרגשתי את זה, כי הן תמיד מנומסות ונעימות כל כך, לעולם לא דוחות את נושאי השיחה הכבדים והמחרידים שלי. לעולם לא זלזלתי בשכלן ובאינטליגנציה שלהן, אבל לא נהניתי מתחומי העניין ומהתחביבים שלהן. 

סיבה נוספת היא שלא רציתי להשלים עם גורל נשים. אני קוראת על השוביניזם, האונס, ההיסטוריה המקפחת ועל נשים נוראיות שעושות את זה לעצמן וזה הורג אותי. אני מסתכלת על המחזור שלי וקולטת שכנראה אם ארצה להביא ילדים זה אומר להיות מושבתת לחודשים מספר, לתת לו לינוק משדיי, להתמסר לגידולו. כמובן שגבר יכול לעשות את זה, אבל אני מאמינה שמגיע לכל ילד ולכל ולד חוויית חיים וילדות מקסימלית, ואין סיבה שהוא לא יגדל בחיק אימו, יצמד אל שדיה ויינק מחלבם. אינני אם הרי, אני מכירה בקיום עובדה זאת כמו שאני מכירה בקיומה של השמש. ודווקא חלמתי על משפחה ואפיךו כמה ילדים - אבל בדמות אב. אב בלעדי, שיעזור לאשתו, ויתטפל בה, אבל גופו לא יתמסר להיריון וילודה, שהוא ימשיך בעבודתו ויהיה המאושר בעולם בתור המפרנס. האב שיילך לשחק איתם בכדורגל, שיחבק את כל משפחתו ויגן עליה מפני הכל. החוויה הזו בקושי יכולה להתמשש בגלל העובדה הפשוטה שנולדתי נקבה. שנאתי את העובדה הזאת. יותר משנאתי את זה - שנאתי את הסטיגמה הנשית.

הסטיגמה הנשית מזעזעת אותי. היסטרית, עדינה, צריכה מישהו להישען עליו, חייבת לשמור על גזרתה, היא כן חכמה - אבל קודם כל אימא, ועוד לפני אימא - רזה, גבוהה, שיערה ארוך וגולש, היא נראית פצצה. גם בגיל עשרים. היא מבלה שעות מול המראה, היא שומעת פופ או מקסימום רוק רך, היא מתלהבת על כמות הספרים שהיא קראה אבל למען האמת הזמן שהיא בזבזה על הלק שלה. היא תתקן פחות טוב, היא תרכיב פחות טוב, היא תבין פחות במדע ומתמטיקה, היא, למען האמת, תצטיין בגידול ילדים ולהיראות טוב. ואם אני לא נראית טוב אני לא נשית, אני בזויה, ואם המשקל שלי עולה על התקין - אני מחוקה לחלוטין בקרב המין השני. ועוד יותר - אני מחוקה בקרב בנות מיני, שיכפישו אותי וישפילו אותי. (אני מדברת בהגזמה מכוונת, גבירותיי, אל תתלהבו לשווא!)

לכל המבריקים והמבריקים פחות שקראו לי גבר שסבל מדחיות - למען האמת, לא. אני אישה שלא רוצה להיות אישה, ולכן כתבתי בלשון זכר, ולכן נהניתי מלהיות גבר צעיר, נהניתי מכל ההצגה שלי, אבל זהו. היא פגה תוקף. הבלוג הזה היה בתקופות יפות, וכתבתי הרבה למדי, אבל קשה לי לכתוב. קשה לי להיות דמות כל כך רחוקה ממני ומהדברים שכבר התמודדתי איתם. אני כל כך רחוקה מלהיות גבר, בעצם. גברים חזיריים למדי, ובכל זאת אני צריכה לבעוט בכולם כפליים - כי אני אישה. אני רוצה לראות דברים בצורה האובייקטיבית ביותר, אבל אני בכל זאת אישה. לא הייתי קוראת לגרעין הטבעי העמוק שלי אינסטינקט אימהי, כי בחיים לא חוויתי אף תחושה אימהית שהיא. אבל עדיין נולדתי אישה, וזה דבר שאני לא רוצה יותר לשנות. מדהים שיצרתי קשר שכזה עם זהותי האמיתית מהעמדת פנים פשוטה וחסרת משמעות כבירה. 

אני מקווה שלאף אחד לא ממש אכפת ושתקראו כאן יותר. אני אקרא יותר בשלכם, עכשיו כשאני ממשיכה בבלוג הזה בצורה אמיתית וכנה, כשממש עוד קצת ואוכל לחשוף אפילו את שמי. זאת המטרה בסה"כ אני עדיין לא בוטחת בקהילה כמו שצריך, אבל הייתי רוצה להציג את עצמי - מחדש. 

אני בת עשרים, אני מסיימת שירות לאומי בעוד חודש ימים ופלוץ, אני עומדת להיות סטודנטית למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב באוקטובר הקרוב, החיים האישיים שלי רדודים, אפורים וממורמרים - אבל ממש לא לפני הרבה זמן החלטתי לשנות את עצמי ולשנות את העולם בגלל האמת שרכשתי ולמדתי. אז שלום לכולם מחדש, הייתי קוראת לעצמי פאוסטינה, אבל אני עדיין פאוסט בלבי. 

(איך בנים יכולים לוותר על דברים מקסימים וחמודים כמו היצורון הזה?!)