קשקושי פילוסופיה נכחדת

היום טעיתי ושפטתי אדם שלא על אשמתו. היום הגעלתי את עצמי מעט, כי אני הרי קיצונית, וממש אמרתי "מגיע להם", על כל מה שנראה שהם עושים לבני מעמד הביניים ומטה. קיפוח הנפש שנגרם להם לא גרם לי לשמחה של ממש, אבל לאדישות לא אופיינית ללוחמת צדק אנונימית שכמותי. אני הסתכלתי על התמונות של הרופאים והאחיות ולא הייתה בי מעט אמפתיה. אני נדדתי במוסדות בריאות שונים שעות, ימים וחודשים, חיפשתי תורים וחיפשתי רופאים. חיפשתי מזכירה שתסביר לי מה זה לעזאזל טופס 17, חיפשתי מזכירה רפואית שתעזור לי למצוא תור לMRI ולא תצעק עלי שאני לא יודעת כלום, נלחמתי על האופציה להגיד לרופאה שלי בכנות:"כאב לי הראש כי אני עייפה בזמן האחרון, תתני לי בבקשה יום מחלה", במקום לזייף שיעול ולגרום לה לבדוק אותי ולבזבז את הזמן שלי ואת הזמן שלה. בגלל שכל כך נואשתי ממערכת הבריאות כעסתי על אלו שקורסים תחת התנאים האיומים שבה, והתביישתי בעצמי מאוד. כעסתי על האנשים הלא נכונים מפאת תחושה אימפולסיבית משהו, הרגשתי כמו האנשים הנוראיים האלו שצועקים על המלצר כי הפסטה בטטה-שמנת שלהם לא טעימה. לא לא, לא הרופאים אשמים, המערכת אשמה. המערכת שבזה לקדושת הרפואה ולמוסריות שבטיפול בחולה. אותה המערכת שמי שעומדת בראשה אומרת לרופאים ולאחים הרפואיים - לכו להזדיין, חבורת בכיינים. בסה"כ למדתם מספר אדיר של שנים, אתם מצילים אנשים באופן יומיומי מכאב ומוות, אתם עובדים בתנאים קרובים להתעללות - ואתם מקבלים הרי כמה שקלים מעל המינימום. זו הרפואה הציבורית, חבורת בכיינים, תלכו להזדיין.

הייתה לי בעיה עם היד. למען האמת היא עדיין לא נפתרה, אבל היא לא מציקה לי מספיק בשביל להמשיך להתמודד עם המערכת שאפילו את עורפה לא זכיתי לראות בבירור. 

הבעיה התחילה שנה שעברה בסביבות חודש נובמבר. היד כאבה לי מאוד, ולבסוף כנראה היו בה בעיות עצבים ואולי דלקת. בכל מקרה - לא יכולתי להזיז את היד כמו שצריך, ובעודי צעירה ובריאה נלחצתי לחלוטין. פחדתי שכל היד שלי עומדת להיות משותקת, ורצתי לרופא המשפחה בהזדמנות הראשונה שהייתה לי. רופאת המשפחה שלי נעימה למדי, אבל הייתי צריכה לחכות כמה ימים שרויה בכאבי יד עזים עד שהגעתי אליה. היא הפנתה אותי לאורטופד, שהפנה אותי לאולטראסאונד, שבמקרה עשיתי באותו היום כי כשהגעתי לפקידה הנחמדה מישהו צלצל וביטל את התור שלו. למרות שחיכיתי שבועיים לתור של האורטופד - לפחות האירה עלי יד המזל ויכלו למרוח לי חומרים מוזרים על היד באותו היום. 

לא גילו לי שום דבר, ועוד חלק מהיד שלי התחיל להיות משותק. בשלב הזה הייתי פתוחה שמתישהו הולכים לכרות לי את היד, ושללכת עם קרס זה לא דבר נורא כל כך. רציתי לקבל על עצמי את מר גורלי - אבל האורטופד אמר לי ללכת לכירורג כף יד.

אני מודעת לכך שכירורג כף יד הוא מקצוע ייחודי, אבל אין סיבה לחכות לתור חודש וחצי בשביל שהוא ייתן לי הפניה לMRI ולפיזיותרפיה. לדעתי הפניות שכאלו צריכות להנתן ע''י אורתופד או רופא משפחה, קרי - רופא שאתה לא צריך לחכות עבורו חודש וחצי, ואז לחכות חודשיים נוספים לMRI, ואז לחכות חודשיים נוספים לתור חדש. אבל לפחות יכולתי להירשם לפיזיותרפיה - ולכן המשכתי להסתובב במוסדות החולי האלו. 

הבחור שקיבלתי היה נחמד, והתייעץ בבחורה שהתמקצעה בריפוי בעיסוק. הם בדקו אותי, לחצו לי על נקודות נעימות ופחות נעימות בגוף ובעיקר כמובן ביד, ולא היה להם מושג מה קורה. גברת ריפוי בעיסוק המליצה לי לקנות כדור ולבוא פעם הבאה אליה. רציתי לבוא, באמת רציתי, אבל התחלתי שירות לאומי ויש שירותי פיזיותרפיה רק בימים א'-ה' משעות הבוקר עד שעות הצהריים. עוד יותר - זה לא נחשב להעדר מוצדק, ככה שוויתרתי על זה. עסיתי מעט את היד שלי, אבל לא היה לי את הזמן ולא מצאתי אף כדור להתעסק איתו. הייתי במקום השירות שלי (שממוקם בת''א) מהבוקר ועד חמש בערב, כלומר בשש וחצי ירדתי מהאוטובוס והייתי בעיר שלי. כמעט אף רופא לא מקבל בשעות כאלו, בעיקר לא פיזיותרפיסטים. אמרתי שאני אחכה לMRI, ואימא שלי הכריחה אותי ללכת לעוד אורתופד. 

חיכיתי שלושה שבועות בלבד למזלי, והוא באמת היה אורתופד מקסים שהפנה אותי למרפאת חוץ. קבעתי שם תור, ושוב, כמובן, חיכיתי חודשיים. הMRI כמעט והגיע, אבל מסיבות מצטערות הייתי חייבת להעביר אותו,כך שבדיקת הMRI נדחתה לי בשלושה חודשים(!). הגעתי לרופא חביב בבית חולים, שאמר לי שאין לו מה לעשות איתי בלי בדיקת MRI. הוא היה נחמד ובאמת ניסה לפענח מה יש לי. הוא אמר שזה לא קורה ככה סתם משום מקום ובאמצע היום, ללא טראומה וללא פגיעה, ועוד בגיל 19. המילים האלו לא עודדו אותי, אבל הוא קרא לכמה מהחבר'ה הרופאים שלו, כולם הסתכלו על היד ביחד, וזה היה ממש כמו בהאוס, רק שבחיים האמיתיים הייתי צריכה לחכות שלושה חודשים לMRI ולא חמש דקות עד לסצנה הבאה. עד שהגעתי לMRI זה עבר לי לבדו. 

הכל היה טוב ויפה אם זה לא היה קורה שוב - אבל ביד השנייה. הפעם הזדרזתי וקבעתי את שני התורים שיכולתי בבת אחת - לאורתופד ולרופאת משפחה. הייתי צריכה לחכות שבועיים לאורתופד, אבל יכולתי להגיע בעוד ימים מספר לרופאת המשפחה שלי, כך שעברו בסה"כ כארבעה ימים של כאב עד שהגעתי לטיפול המסור. היא אישה מקסימה שהזדרזה ורשמה לי תרופה נגד דלקת והפנתה אותי לניורולוג ולכירורג כף יד. קיבלתי טיפול מסור במיוחד כשהיא צלצלה בעצמה לקבוע לי את שני התורים, כי לטענתה ''לעולם אין תור פנוי, ואת צריכה אותו ברגעים הקריטיים האלו''. הגעתי לכל המקומות תוך שבועיים - היא הצליחה להשחיל אותי. הרגשתי שהפעם לא אצטרך להמתין כמעט שנה עד שזה יעבור לבד, ושיש לי רופאה לסמוך עליה.

יש לי - בהחלט יש לי. הרופאה שלי מקסימה ואני ממליצה עליה בחום לכולם, אבל המזכירות הרפואית והמנהל הרפואי של קופת החולים חושבים אחרת. הם לא נתנו לי אישור ללכת לבדיקות תדר חשמליות ולמרפאת חוץ למרות המלצתו של הניורולוג שהגעתי אליו ולמרות שדבר שכזה קרה לי שוב. הם ביקשו שאשלם תוספת למרות שהוריי היקרים ביטחו אותי בביטוח המלא ביותר. ההורים שלי הסכימו - ושילמנו.הייתה תוספת תשלום כי ניצלתי יותר מדי את מוסדות המערכת, כך הם אמרו לי, רק במילים יפות. לבסוף - קיבלתי  טופס 17 בתנאים מיוחדים, אך אבוי - יכולתי להגיע לבדיקת התדרים הזו רק בעוד כחודשיים, והטופס היה פג תוקף והייתי צריכה לשלם סכום מלא של כ1000 שקלים. הגעתי שוב למזכירות הרפואית והסברתי את המצב. במקום להוציא לי אישור עם תאריך ארוך יותר בהתאם לתאריך הבדיקה - הגישו את הבקשה לאישור, למרות שכבר אושרה. מרפי היה חייב להכניס את מילתו במעשה, וקרה שגברת חביבה צלצלה אלי ואמרה לי שיכולים להקדים לי את התור לעוד שבוע. סירבתי בגלל שהטופס נלקח ממני, ואני חייבת להביא אותו בשביל לא לשלם סכום מלא. 

המתנתי ללא רגשות טינה, הבנתי שיש ביורוקרטיה והבנתי שיש נהלים. היד לא עבדה לי שוב, אבל חיכיתי בסבלנות. עד שיום אחד מאסתי בהמתנה וצלצלתי בעצמי. "טופס 17 לא אושר". 

האצבע שלא עובדת לי בכף ידי עדיין לא עובדת - ולמזלי זה לא התשפט לאצבעות אחרות. אחרי שאמרו לי שלמרות שהטופס אושר בעבר עם תאריך לא מתאים הוא לא מואשר יותר לאף תאריך פרשתי. המערכת הזו גרמה לי לחכות חודשים לתורים, שעות בתורים, קיבלתי יחס לא מכבד במיוחד מהמזכירות, ולמרות המאמצים הענקיים של הרופאים לעזור לי - אין תורים, ואם יש תורים - אין אישורים. 

ההורים שלי משלמים על הביטוח הטוב ביותר, ובכל זאת אני לא יכולה להשתמש בשירותים כאלו ואחרים יותר מפעם אחת ללא תוספת תשלום, אפילו שהמערכת כשלה ולא עזרה לי. לא גילו מה זה, אבל בגלל שכבר נבדקתי פעם אחת - אין סיבה לבדוק אותי שוב. 

גם תורים מגוחכים אחרים עולים לי כסף - חוות דעת שניה מרופא נשים, רופא עור וחוות דעת שנייה מאורתופד עלו לי עוד כסף. בסופו של דבר שילמתי המון כסף, בזבזתי המון זמן, לא מצאו לי פתרון ולמרות שהבעיה נמשכה הייתי צריכה לעבור את אותו תהליך מייגע של המתנה ארוכה ואינסופית לתור הבא. 

אחד הדברים הכי קשים לי היו השיטוטים שלי בקופת החולים, בהם ראיתי אנשים ונשים קשישים שמתייחסים אליהם יותר גרוע משהתייחסו אלי פי כמה וכמה - ואצלי, בסה"כ, שותקה אצבע. אלו אנשים שהיו צריכים פתרונות מידיים, אבל התנערו מהם, זרקו עליהם תירוצים, ובציניות גועלית אמרו להם:"נכון, לוקח לנו לענות עשרים דקות, אבל את יכולה לקבוע תור באינטרנט." עזבו את זה שכל התורים שבאינטרנט הם לעוד חצי שנה - להגיד דבר שכזה לקשישה שבקושי יכולה לעמוד על הרגליים הוא ציניות זוועתית. 

הממשלה וכל המערכת הזללנית של קופות החולים ובתי החולים שוטפת את מעמד הביניים בצואה שלא הייתה מביישת אף מוסד מגעיל ופסול. אנשים לא מוצאים פתרונות, אנשים צריכים לשלם על ביטוח שלא נותן להם יותר מדי, אנשים צריכים לחכות בכאבים ובאי תפקוד חודשים רבים, הרופאים עובדים כל הזמן ללא הפסקה - ועדיין לא מתפרנסים במספיק כבוד. הרפואה הציבורית מביכה, ואם הייתי רופאה - גם אני הייתי שואפת להרוויח כמו שצריך ממרפאה פרטית. הציבור הפשוט והעובד לא שווה יותר מדי למערכת הזללנית והמזלזלת, ואני עדיין יושבת כאן, האצבע שלי לא עובדת. וברחבי הארץ מפוזרים המוני קשישים שהמערכת לא מספקת להם פתרונות ומשתינה עליהם בצואה המסריחה מכולן. בינתיים הרופאים שאמורים לעזור לנו לא מקבלים כסף. ולאף אחד לא באמת אכפת.