קשקושי פילוסופיה נכחדת

אמנם התנגדתי לעצמי כשעלה בי החשק הראשוני לחשוף מעט מעניינים אישיים ורגשיים, אך בסופו של דבר הגענו לקונצנזוס שאין להתנגד לחשק כתיבה במקום שהוא, גם אם זה כולל וידויים אישיי שלא כוללים דעות חריפות או מעודנות. 

היום נפלה על הארה תמוהה ובכל זאת מובנת מעליה, ואני מהרהרת עד כה איך לא הבחנתי במצב עד כה. המובן מעליו נסתר מפני פעמים רבות, אבל בדרך כלל מדובר בתקשורת בין-אישית שאני לא מצליחה לפענח עד הסוף בגלל הקושי שלי להבין בני אדם. אבל תמיד הגעתי למסקנות ברורה וחדות לגבי עצמי, ורשימת תכונותיי ומצבי הרגשי תמיד הייתה מובנת לי מאוד. אבל היום ישבתי במקום האהוב עלי בחדר, על השטיח שלי תןך כדי שאני נשענת על צדי המיטה - עם מכשיר החימום שורף לי את הרגליים. המכשיר הזה ישן ומעט מסריח בדקות הראשונות, ויש חתיכות קטנות של ציפורני החתול שלי בשטיח והן מפריעות לי עד מאוד, אבל בסה"כ זה המקום שבו אני מוצאת את השלווה הנכספת שלי. ופתאום הכתה בי הידיעה כאילו משום מקום - אני לעולם לא יצרתי קשר מתוך אהבה.
זו ידיעה נוראית בגלל שתמיד היה לי מחסור באהבה לאחרים. אני לא אגיד שהייתי אדם פופולרי שקיבל את אהבת הזולת ובתגובה התייחס לכל בזלזול ואף בהכפשה. למען האמת תמיד הייתי נפש מעט מתבודדת שמרחיקה את עצמה מאחרים במידה כזו או אחרת, ותמיד הרגשתי שאני ראויה ליותר אהבה מהחברה הסובבת אותי משקיבלתי. אבל מערכת יחסים שכזו כמעט ולעולם לא התקיימה, ואת אהבותיי וחבריי מצאתי בדרך של ביקורת או סכסוך עם גוף שלישי.
התחברתי עם אנשים על סמך כעס משותף על מוסדות. בעיקר על בית הספר, כצפוי ממישהי בגילי שלא חוותה עדיין מאומה. ניצלתי מורה מקפחת, מבחן לא הוגן, יחס בלתי ראוי, מורה שמעדיף בנים על בנות, מורה שמעדיפה בנות על בנים, מורה שמעדיף אך ורק בנות, המון סוגים של כעס וביקורת. תמיד מצאתי את האנשים הכועסים והממורמרים ושאבתי מהם את השמחה שלי ואת הכוח שלי להתחבר לאחרים. אמנם חלק מהמצב נבע מכך שרציתי לשמח אנשים אחרים סביבי וזו תכונה מצויינת ואולי היחידה בי שיכולה באמת להקסים לבב אנוש, אבל תמיד עשיתי עם עצמי משחקים וחיפשתי עיניים כועסות.
כמובן שמסע הכעס החברתי שלי ניצלתי גם מערכות יחסים מקולקלות. ניצלתי סלידה ושנאת נעורים לאדם משותף, ביקרתי וניתחתי נוראות את אותו האדם השלישי שעשה לנו עוול, שמחתי על התחושות השליליות המשותפות ומילותיי היו רבות, מגוונות וקולחות. ממש פרחתי כשהיה לי את מה לשנוא עם מישהו, אך לעולם לא לאהוב ביחד.
תמיד היו ליקויים בתחביביי, כלומר - לעולם אינם היו מלאים. כשאהבתי אנימה ראיתי מעט אנימות, כשאהבתי ספרים קראתי מעט ספרים, כשאהבתי לרוץ הייתי לא מוצלחת במיוחד, כשאהבתי אומנות לא ידעתי דבר על אומנות ולא הצלחתי לצייר בסבלנות, כשאהבתי במשחקים לעולם לא סיימתי אף משחק אחד. אבל למרות הבעיה הזו - עדיין תחביבים ותחומי עניין היו לי, גם אם אינם עדיין הגיעו למספרים מרשימים. ובכל זאת לעולם לא התחלתי קשר עם אדם, שטחי וזמני או עמוק ונצחי, על שם אהבתנו לאותו התחום או האדם.
לעולם לא התחברתי עם מישהו כי הוא אוהב הבי מטאל כמוני ויכולתי לשמוע איתו את אותם שירים שנראה כאילו יש להם מעריצים רבים, אבל משום מה אתה לא מוצא אותם.
לעולם לא התחברתי עם אדם בגלל ששנינו התעניינו עמוקות בתהליכים הפסיכולוגיים של יוגיהו והתכנון החברתי הגאוני של פוקימון.
לעולם לא נחשפתי לאדם שהלהיב אותי כיוון שהוא מעריך את תרבות המוסיקה והספרות הסובייטית, ויכולנו לדון על אותם ספרים ואומנים אדירים.
לעולם לא התחלתי עם מישהו שיחה על חתולים והתחברנו כי שנינו אוהבים חתולים. לעולם לא פתחתי בשיחה עם אדם על פוליטיקה, ולמרות שלא הסכמנו - התחברנו כי שנינו אוהבים פוליטיקה וצדים אחר שותף לשיחה בנושא.
לעולם לא הרגשתי קרבה על שם אהבה ושלווה, אך ורק על שם ביקורת, כעס, עצב, תסכול ובעיקר אי צדק.
כמה לא מפתיעות הטבות הבדידות. בבדידות יש את ההסכמה המוחלטת, את האפשרות לאהבה ושלווה. להיות עם עצמי ביטל לי את הקושי שבמציאת נושא שיחה מרתק, מוסיקה שמובילה ליותר מחיוך מנומס, ושפת גוף לא מביכה וזרה.
האם כולנו כה זרים אחד לשני? האם האיחוד על שם אהבה ולא על שם התנגדות הוא צורת הווצרות נדירה לאנשים רבים? ואם כך הוא המצב, מדוע אנחנו לא מוצאים את גרעין האהבה שבנו? או שמא האהבה שלי לקויה בחסר? תמיד חשבתי שזו אפשרות סבירה, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. אף אדם שרוצה בטוב לא יכול להתמודד עם העובדה שקשה לו לאהוב.