קשקושי פילוסופיה נכחדת

אתמול הלכתי סוף סוף לספרייה אחרי שסיימתי סוף סוף את הספר הראשון של שיר של אש ושל קרח. אחרי שהחזרתי את הספרים בהתלהבות, אמרתי לעצמי שאני אתנחל בספרייה ואהנה מכך שסוף סוף אני לא יודעת מה אני עומדת לקחת, וחיפוש ספרים תמיד שימח והלהיב אותי. בהתחלה אני תמיד מחפשת באיזור של ספרי הנוער, אני תמיד אומרת לעצמי שאני אשלים את רשימת הקלאסיקות שכולם קראו חוץ ממני, ומחלקת ספרי הילדים והנוער של ספריית רחובות תמיד הלחיצה אותי מעט. 

העניין הוא שבמחלקת הילדים והנוער תמיד יושבים ילדים דתיים שמשחקים במשחקי יריות במחשבי הספרייה, והם תמיד צועקים ומרעישים. באופן כללי הייתי שמחה אם הספרנית הייתה אומרת להם לסתום את הפה, אבל בסך הכל הם אף פעם לא הפריעו לי, למזלי אני לא סובלת מאף הפרעת קשב וריכוז שהיא. אתמול המצב היה מעט שונה. 

כנראה הפתיעה אותם העובדה שבחורה בת עשרים מחפשת ספרים במחלקת הילדים, והצחיקה אותם המחשבה להציק לי. הם העירו הערות וקיללו בינם לבין עצמם. 

"היי, ילדה, בת כמה את?" 

"היי, ילדה, תרצי לצאת איתי?"

"את לא זקנה מדי בשביל להיות כאן?"

"את כמה את, נו?"

"מה אתה אידיוט? תשתוק, היא ממילא לא תזרום איתנו."

"חתיכת בן זונה, היא יותר מבוגרת ממך." 

אני לא התייחסתי, אבל הרגיזה אותי הצורה שבה הם דיברו. קודם כל, אין סיבה לצעוק בספרייה הערות לאנשים זרים, או לצעוק בכלל, או להציק לאדם שבא להנות מהדברים שמציעה הספרייה בדיוק כמוהם. חשבתי לעצמי שאולי זה הפורקן שלהם, כי בסך הכל גרתי בעבר לאיזור הזה, וידעתי שאלו משפחות מרובות ילדים ועניות. מובן שאני חושבת שאין להרבות את המשפחה שלך אם אתה עני ועל ההורים לספק את המקסימום הבסיסי לילדים שלהם, אבל לא היה לי מה לכעוס על הילדים האלו, ואני ממילא לא שנונה במיוחד במצבים מהסוג הזה, כך שהמשכתי להתעלם. 

באיזשהו שלב אחד מהם צעק:"תגידי, גברת, את בתולה?" 

ברגע הזה הפנתי לילד המבוגר ביותר מבין הילדים את המבט. אמרתי משהו לא מוצלח כגון:"יש הבדל בין לצחוק לבין להיות גס רוח" (לא זקן בכלל מצידי),ואחרי שהוא גמגם קצת, הבנתי שאני כבר מבוגרת מספיק בשביל להעמיד ילדים כאלו במקומם. רציתי להגיד לו עד כמה התבטאויות שכאלו נוראיות, גסות ולא מנומסות, ושאני בטוחה שאימא שלו לא חינכה אותו לזה ("אם הספיקה לחנך אותו בכלל", מחשבה טעונת דעות קדומות), אבל אז ראיתי ילדה דתייה הורסת כריכה של ספר.

אני לא זוכרת מה היה הספר הזה, היה עליו איזשהו מספר, אבל היא קרעה ממנו את עטיפת מגן הפלסטיק, והוציאה משם קלפי אוסף. ממילא הייתה טעונה כנגד הצעירים הדתיים האלו, אבל לפני שהוצאתי מפי את כל המחשבות טעונות הדעות הקדומות שלי ואת כל תוכחת החינוך שלי - ראיתי שהיא סופרת את הקלפים האלו בהתלהבות. היא ידעה איך קוראים לכל אחד מהם, היא מיינה אותם לקבוצות, היא לקחה אותם, וסגרה את הספר. היא ראתה שאני מסתכלת עליה, השפילה את המבט ורצה משם. לא אמרתי שום דבר. לפני שרצה קלטתי את תווי דמותה: היא הייתה בערך בת עשר, היא הייתה יפה, אבל מוזנחת. השיער שלה היה מלוכלך, הבגדים שלה היו גדולים עליה, הנעליים היו קרועות. הידיים שלה היו מלאות בלכלוך לא טיפוסי, והייתה לה הבעה עצובה. 

לפני שהרחמים נתנו לדעות הקדומות שלי לעזוב, הן התגברו אף יותר. כעסתי על כך שההורים מאפשרים לילדים קטנים לשוטט בשעה שבע מחוץ לבית לבדם, כעסתי על כך שההורים לא חינכו את אינספור הילדים שלהם שלא לדבר ככה לנשים צעירות, או גברים צעירים, או אנשים מכל הסוגים והמינים באופן כללי. כעסתי על כך שלא השקיעו מספיק בילדה הזו בשביל לקנות לה בגדים במידה שלה, בשביל לקנות לה נעליים שהיא יכולה באמת ללכת איתם. כעסתי על זה שהיא צריכה ללכת לספרייה ולחפש קלפים. לא כעסתי על הבחירה של הדתיים החרדים להביא כל כך הרבה ילדים, כעסתי שהם לא מחנכים את הילדים שלהם ומכלכלים את הילדים שלהם באופן ראוי. מובן לי שיש עוד אוכלוסיות שכאלו, מובן לי שיש ילדים מצוחצחים, חילונים ויחידים שמתנהגים באופן בלתי מחונך בעליל - אבל תמיד יש סיפור עם הילדים הדתיים בספרייה. הם קטנים מאוד בדרך כלל, אני לא מאשימה אותם, אני מאשימה את ההורים שלהם. ההורים שלהם צריכים לדאוג להעניש אותם ולתת להם. 

אני לא יודעת למה, אבל כשהיא הביטה עלי, הרגשתי שאין לה. לא הרגשתי חוצפה, לא הרגשתי זלזול לרכוש האחר, הרגשתי שהיא התנצלה, אבל היא ילדה, וילדים אוספים דברים. הייתי קונה לה קלפים בעצמי אם הייתי מעיזה לפנות אליה. 

כשאספתי את הספרים שבחרתי, שמצאתי בסוף במחלקה הזו בדיוק (בזריזות מטורפת בגלל הערות הבתולה של הדתיים הקטנים, שבאופן טבעי גרמו לי לחוסר נינוחות) - ראיתי שהילדה בדיוק שאלה את הספרנית אם יש עוד מהספרים האלו. כשהיא אמרה לה שאין, העיניים שלה כבו מעט. כשהיא ראתה ששמעתי אותה, היא נבהלה, אבל ליוותי אותה עם העיניים, מבטיחה לה שאני לא אלשין עליה. תהיתי אם יחתנו אותה בגיל 17, ואם לא הייתי שמה אוזניות ושוקעת בעולם הפנימי שלי, יכול להיות שהייתי מתחילה לבכות.