קשקושי פילוסופיה נכחדת

אין לי סודות של ממש. אולי יש כמה דברים מביכים מעברי, שבעיקר קשורים לענייני בנים-בנות של גיל ההתבגרות. היו גם כמה דברים רעים שעשיתי, כמו בגידות שלעולם לא גילו עליהם. היו גם שקרים מובהקים שגרמו לאנשים באמת ובתמים להאמין לי, ואני בסה"כ השתמשתי במילותיי למען המטרות האישיות שלי. היו אכן דברים בחיי הקצרים שגרמו לי להתבייש, עם מי שכבתי, על מישיקרתי, למי שיקרתי, עם מי כמעט שכבתי, כמה עישנתי, איפה שתיתי, ואיפה ומתי שכבתי או כמעט שכבתי עם אותם בחורים. בגיל 16 התביישתי כל כך בחיי המין שלי, ששיקרתי במצח נחושה כמעט לכל אחד, ואלו שהעזתי לספר להם נצפו על ידי תמידית, בודקת האם הם סיפרו משהו, ואם כן - אז למי. 

המשכתי להתבייש בסקס ובעצמי, למרות שבפועל לא עשיתי שום דבר רע. להפך, הפחד התמידי שלי שמישהו יגלה למי שייכות המיטות שביקרתי בהן גרם לי לעשות דברים רעים. באיזשהו שלב הפסקתי להסתכל על בנים בשביל להימנע מכל השקרים ומכל השאלות שאני לא יודעת איך לענות עליהן (ואמנם, זה היה שלב מאוד קצר).

כרגע אני יכולה להגיד כמעט הכל, במצב נחושה ומבלי להתבייש. אני יכולה לספר מה עשיתי ועם מי, מה התכניות שלי, מה הרעיונות שלי, מה הדעות שלי ומי אני. לפעמים ניצני ילדותיות צפים מעליו, בושה חברתית משתלטת עלי - אבל אני מעיפה, או לפחות מנסה להעיף אותה, פעם אחר פעם. כמעט כל דבר יכול לצאת מפי בחופשיות ומבלי מאמץ שהוא. ה'כמעט' הזה, אגב, מתייחס כמובן לאנשים אחרים שקשורים לעניין או לסיפור. 

אני לא יכולה רק לספר כמעט הכל על עצמי, אני גם יכולה להגיד לאדם מה אני חושבת עליו. אני משתדלת תמיד להיות עדינה ומנומסת, אבל לאחר רפורמת האמת שעשיתי לעצמי - כל אדם שישאל אותי מה דעתי יקבל תשובה ישירה. מנומסת מאוד, אך עדיין ישירה. אני יכולה להעריץ עבודה של אדם, ואני יכולה להסביר לו מדוע היא אפרורית ומשעממת. אני יכולה לראות באדם פלא חי וקיים, ואני יכולה למיין את שלל תכונותיו השליליות. אני פועלת באופן קיצוני, כשאמת מנחה אותי. 

ואמנם, יש כמובן לאמת הזו גבול. אין טעם לפגוע או להדאיג אדם לגבי אמת לא שימושית. אמת שימושית היא טיב האדם, דעתך על האדם, העצות שניתנות לאדם, ביקורת על פרי יצירה או פעולה וכו'. 
אמת לא שימושית היא עד כמה הבגד הזה או אחר יפים ביום יום (לא באירועים מיוחדים), כמה משהו עלה, איפה היית (אם מדובר באימא טורדנית, לדוגמא), וכו'.

אם חברה של א' קנתה חולצה שא' לא אוהבת - אין סיבה לא' לספר לחברה הזו על דעתה. חולצות זה מצרך יקר בימינו, וחבל לבאס מישהי בגלל דעתך הלא חשובה במצב זה.
אם חברתה של א' הולכת עם החולצה הזו לדייט או ראיון עבודה, והחולצה הזו באמת מכוער ובאמת לא יושבת עליה טוב - על א', כחברה טובה, להזהיר אותה שיש לה עוד שלל של בגדים יותר יפים, ושזו חולצה שלא מתאימה לאירוע שכזה.  

דוגמא נוספת היא אהבה לאדם אחר. אם אדם שהוא מנסה להיות חבר שלך, תגיד לו בצורה נחמדה שאתה לא מעוניין. אם אתה לא אוהב מישהו בעבודה, תתייחס אליו יפה. אין לך עניין אישי איתו, ולאמת אין תועלת מלבד פגיעה באדם שאתה לא אוהב. 

ישנו עוד סוג, והוא האמת על עצמך. שלא כפי שאני התביישתי בבחוריי, אנשים צריכים להיות בטוחים במעשיהם. אין לאדם לעשות משהו שהוא לא יכול לספר למישהו אחר (מלבד קרובי משפחה, לטעמי, איתם צריכים לשמור על פוליטיקלי קורקט). באותו האופן אדם לא ייפגע, יהרוג, יגנוב, יאנוס, ירכל או יעשה מעשה נוכלות שהוא. כמובן שיש להבדיל בין בושה עצמית לבושה חברתית; כלומר, יש להבדיל בין מה טוב ומה רע חברתית, ומה טוב ורע בשבילך. כמובן שגם מעשי אונס, רצח וגניבה הם מערכת מוסר חברתית, ומערכת החוקים המוסרית שלנו באופן כללי מושרשרת על יחסי אדם וחברו או אדם והחברה שבה הוא חי. אבל יחד עם זה, ברור לנו שיש ''רע'' ויש ''לא מקובל''. 

רע הוא כמובן אותם פשעים מוגדרים, שקרים זה לזה, ריכולים למיניהם. אתה לא תספר לאדם שסיפרת לאדם אחר שלדעתך הוא מכוער והוא חייב לרזות. לכן אין סיבה שבאמת תעשה את זה, עדיף לך לסתום את הפה ולשמור את הערותך הלא חשובות לעצמך.

לא מקובל הוא לשכב עם בחורים, אלא אם את כבר אישה של ממש, וגם אז ישפטו אותך. אין רע בלשכב עם בחורים, את לא פוגעת באף אחד, וגם לא בעצמך באופן כללי של המעשה עצמו. אין לאדם באמת להתייחס לדברים הלא מקובלים כאל דברים להתבייש בהם, כי בסה"כ אם נאטום עצמנו במסגרות שכאלו אנו נעשה דברים רעים או נרגיש רע. אדם שמונעים ממנו דברים שאין בהם שום רע, או רע של ממש - בסופו של דבר יתחיל להתנגד לרעיון, או לסבול מהדיכוי. לכן, אין סיבה לתת לדברים מקובלים כאלו ואחרים להגדיר את אופן הבושה שלך. לא עשית שום דבר רע, המקובל יכול להשתנות, המקובל הוא לא תמיד הטוב ביותר והמתאים לך ביותר. 

כמובן שיש לך סוגייה נוספת - והיא אופן קבלת האמת. אנשים לא ממש יודעים איך לעכל את הדברים הלא מקובלים, ובכך אנחנו גורמים לאנשים אחרים, שמעיזים סוף סוף לספר את האמת - לסגת. אנחנו צוחקים על מעשים של אחרים, מבקרים אותם ללא הרף או לא נותנים במה של ממש לאמת. דבר נוסף הוא שאנחנו לא אנשי סוד מוצלחים במיוחד, ולהיות איש סוד של מספר אנשים מכובד הופך אותך למספר סיפורים מכובד. כולם רוצים לשמוע מה קורה עם כולם, בעיקר על סודות עסיסיים, אשר תוכנם הוא בדרך כלל לא מקובל. כמו בחורה ששכבה עם שלושים בחורים, למשל. 

במקום להיות בני זונות, זו המילה המדוייקת למרות שהיא לא תקינה במיוחד, אנחנו יכולים להפוך את האמת לדבר נורמטיבי ורגיל, שאמנם דרוש אומץ בשביל לחשוף אותה - אבל בסה"כ היא זו שאמורה להנחות את המערכות החברתיות האישיות ואת מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

אמת, שקר ובושה הם שורה מנחה בישרא-בלוג. רב הבלוגים אנונימיים, בעיקר הבלוגים שמספרים על החיים האישיים שלהם. מדוע עלינו להתבייש? אנחנו לא רוצחים, אנסים או גנבים. בסה"כ רובנו אנשים ישרים למדי, או לפחות לא פושעים, כך שמה זה משנה שידעו שאני מאיה לוי ולא אחרת? מה זה משנה שחבריי ללימודים או לעבודה ידעו מה הם הדברים שאני עוסקת בהם, עם מי שכבתי ומה הרעיונות שלי והמחשבות שלי על העולם ותוכנו?

ברמה האוטופית, אם ידע על האדם שמולך לא היה נשק עתידי ופוטנציאלי כנגדו, לא הייתה סיבה של ממש להסתיר. אם אנשים היו מתייחסים זה לזה בצורה מכבדת כל עוד לא היה מדובר באדם שעשה מעשים רעים היינו כולנו, רעיונית, לחשוף את השמות שלנו ולספר בדיוק מה עשינו, מה חשבנו וכו'. כמובן שהיו לנו דברים פרטיים, כי על האדם להתחבר גם לעצמו עם עצמו, אבל לא היינו צריכים לפחד שמישהו יזהה את הבלוג שלנו.

כמובן שמעשית האמת היא נשק עתידי ופוטנציאלי, כזה שיכול להוביל לנידוי, פיטורים ועוד שלל של צרות אנושיות. ובכל זאת, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להתבייש במה שאנחנו עושים, אנחנו לא צריכים כל כך להתבייש בבלוגים שלנו.

אנחנו תמיד מסתירים את הדמות האמיתית שלנו וחובבי ההנדסה מבינינו מנסים גם לשנות אותה בעיני האחר. אנחנו מתביישים בחלקים רבים מדי מהאישיות שלנו, ומנגד מצדיקים בהתנהגותנו לאחר את אותה הבושה.

העקרון שלי הוא לא לפחד ממי שאני, למרות שאני משקרת המון בשביל להגן על עצמי מאנשים זרים. אבל לא על ההיסטוריה שלי, האישיות שלי, הרעיונות שלי והתחושות שלי. האמת הזו לפעמים משתקת אנשים שנמצאים איתך באינטרקציה חברתית, לפעמים היא מביכה אותם ולפעמים היא מדהימה אותם. לפעמים האמת הזו אכן פוגעת בי, אבל לא אחרי שאני עושה דברים שלטעמי מביכים. מביך אותי אם שיקרתי למישהו, או עשיתי לו משהו רע. השקרים שלי הם זכרון בושתי על מעשיי נערה הורמונלית ומתבגרת, שגדלה למישהי עם מערכת אמונה חזקה על אמת, שקר ובושה.

אני גם לא אנונימית לחלוטין, אין לי בעיה להגיד את השם שלי או פרטים ממשיים על חיי. אבל אף פעם לא היה לי כינוי, ואני ממש לא רוצה שיקראו לי בשמי. פאוסט הוא שם הרבה הרבה יותר טוב.