קשקושי פילוסופיה נכחדת

בגדול, יש שני סוגי אנשים: כאלו שרוצים לשנות את העולם, וכאלו שלא. 

כנראה שלא כל אחד חייב לרצות לשנות את העולם, מחשבה שתמיד הדהימה אותי. יש אנשים שפשוט רוצים לחיות את החיים שלהם כמו שצריך, לאו דווקא לא לעשות דברים גדולים, אבל העולם לא ממש מעניין אותם. הם גם לא חייבים להיות רעים או אדישים, הם באמת פשוט לא רוצים לשנות את העולם. 

בתוך הקבוצה הזו יש גם כאלו שטוענים:"אבל אין מה לעשות", או "ככה זה", או "זה לא משהו שאפשר לשנות", אמרות שבאופן כוללני אני לא מסכימה איתן נצהרות. ישנן כמה טענות בודדות שאני חושבת שבאמת אי אפשר לשנות, כמו קיום הרוע, למשל. לא מדובר באי הסכמה טוטאלית על קיום של הסדרים שבלתי ניתנים לשינוי, אלא בהתנגדות לדרך שלהם, לכמות שלהם, לטיבם, או לדברים מסביב להסדרים אלו, כמו המוות למשל. 

ויש כמובן את הקבוצה השנייה, זו שרוצה לשנות את העולם. לאותם אנשים יש מגוון של דרכים לנסות לשנות את העולם. יש כאלו שפותחים ארגונים, יש כאלו שהולכים להתנדב, יש כאלו שחושבים, יש כאלו שיוצרים, יש כאלו שמנסים להפיץ טוב לב דרך האנשים שהם מכירים. יש גם אנשים שמשתמשים בתעמולה חמורה ו/או יצירתית, כמו קמפיינים, פרסומות, כרזות ונאומים. 

האנשים שרוצים לשנות את העולם נוטים לקיצון. אנשים טבעונים שלא מוכנים להיכנס לשבת במקום בשרי, אנשים דתיים שלא מוכנה להתקרב לדבר חילוני שהוא (והמצב ההפוך), אנשים שלא מוכנים אפילו להאזין לאנשים אחרים שרוצים לשנות את העולם. 

אני יכולה להבין את הקיצון הזה, הוא קיים גם בי. ישנם כמה רעיונות שנראים לי כל כך בזויים שאני לא יכולה שלא להתנגד לתומכיהם, לפעמים עד כדי סוג של אלימות כלפיו. כמובן שצריכים להחזיק ברעיונות מזעזעים וקיצוניים כדי להוביל אותי עד לרמה מחשבתית ורעיונית שכזו, אבל יש אנשים שסף האלימות בהם ניצת ברגע שמדובר ברעיונות שלא מובנים לרב. אין זה אומר שהם לא צודקים.

אנחנו מגינים על החיים בקירובנו למוות, מסכנים את גופנו בפרצי האלימות האלו שנועדו להגן על הבשר שלנו. מדוע לא להגן על הרעיונות שלנו? יש דוגמאות אינספור בהיסטוריה האנושית שאם מישהו היה מצליח לירות את הכדור הבעיה של כולם הייתה נפתרת. היטלר וסטאלין הם רק הדוגמאות הקלאסיות והידועות, יש עוד רבים שהרעיונות שלהם גרמו לעולם עוול שאין כמותו. אפילו דברים שיש בבאופן אוניברסלי אנשים רואים בזה יופי, כמו דת ואלוהות, הובילו אוכלוסיות שלמות לייסורים, כאב ומוות, חיים בלתי נסבלים וחוסר הזדמנות לחיות באושר ובשלווה. אני לא יודעת אם הנשים האפגניות מאושרות, הרי יכול להיות שאני הטועה הבלעדית בשיפוטי שלי את חייהן, אבל לחיות כאישה אפגנית לא נראה לי כדבר משמח, בטוח או בעל עתיד. כשאני חושבת על שלטון הטליבאן ועל הרעיונות שלנו - אני מוכנה לנסוע עד לשם ולהילחם. להילחם ממש, על כל הרעיונות שלי בשונה מהרעיונות שלהם, שנראים לי פוגעים באחר, מזהמים את כדור הארץ הרבה יותר מהמערביות שהם כל כך מתנגדים לה.

הייתי רוצה לשנות את העולם בחיי שלי, הרי החי מצוי בסכנת חיים מתמדת, ואולי זו הסיבה שדווקא מצב שבו האדם שם את חייו בסכנה למען דבר הוא המצב שבו האדם מרגיש רוחני ביותר ואוהב ביותר, אפילו שלם ביותר, ומשמעותי ביותר.

זו דילמה שאין לי ממש פתרון עליה, מלחמת הרעיונות האלו. אם הרעיונות לא מתרחשים בבית שלי, אלא בבית אחר, אני עדיין אמורה להתערב? ומה הן אמות המידה של ההתערבות? ידוע לכולם כשמדובר באלימות של ממש אצל השכנים אז קוראים למלחמה, במיוחד אם מדובר בילדים, אך האם האלימות היא שקטה יותר? מילולית ופסיכולוגית? מובן שזה לא בטוח, אבל זה יכול להרוס את החיים לא פחות מסטירה. 

מעבר לכך שאין לנו להיות המחליטים עבור אוכלוסיות אחרות ואנשים אחרים על רעיונותיהם, מה המידה שבה אנחנו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל להציל, או לאו דווקא להציל, אוכלוסיה אחרת משלטון שנראה לנו פסול ולא נכון? ושוב אביא את השלטון האפגנטי, הטליבאן, כדוגמא. האם זה אמור להיות לנו בכלל משמעותי? או שאנחנו צריכים לנבור בכל בעיות ביתינו, גם אם הם פחותות מאלו החיצוניות? 

לדעתי אין דרך להחליט מי צודק, ולמרות שלהיות כה סובייקטיבי זו אולי צורת המחשבה הדמוקרטית הנעלה ביותר, בכל זאת תחושתי האמיתית והפעילות האמיתית שלי מול רעיונות שנראים לי בזויים, לא נכונים בעליל ופוגעים בחיי האדם או בטבע היא לא סובייקטיבית בעליל. אני נלחמת עבור הרעיונות שלי, רעיונות שרבים רואים בהן קיצון לא להם, או אפילו בזבוז זמן. 

למרות כל רעיונותיי היפים על שינוי העולם, אני עדיין מוטרדת תמיד בחברת אנשים, ולמרות שאני אדם בסה"כ נעים ובסה"כ חברותי - אנשים תמיד פוגעים בי, או שצורת ההתנהגות או צורת המחשבה שלהם מזעזעת אותי. זה לא שאני שופטת אותם לרעה, לא בכך מדובר. פעמים רבות אני בהחלט רואה באנשים שסביבי אנשים לא טובים, ולפעמים אני נוטה לזלזל מעט באנשים על סמך יכולות שכליות ותחומי עניין (עוד דבר שאני משנה כרגע בעצמי), אבל בעיקר מדובר בביקורת חריפה על טוב לב ועל חוסר חיבור. חוסר החיבור הזה גורם לי לרצות לנשור כמה שיותר ממערך חברתי שדורש ממני אינטרקציה של ממש, ולמרות שאני צריכה עדיין להשפיע על העולם - אני רוצה לעבוד עם אנשים, אבל מרחוק, או ביחידות מוחלטת. יש לי כבר רעיון על חיים שקים ושלווים שלא דורשים ממני את האינטרקציה האנושית, ויש לי כבר תכנית על מזעור היחסים האנושיים שלי בחיי עבודתי, ובכל זאת - תכנית זו לא משנה את העולם. מצחיקה שכמותי, מוכנה לנסוע לאפגניסטן אבל לא מוכנה לעבוד עם אנשים. 

ואולי בכל זאת אהיה מורה. אלמד ילדים קטנים לאהוב אחד את השני, ואלמד אותם לחשוב, לשחק ולהנות. אלמד אותם המון דברים, ואז הם ייצאו לעולם ואולי יקרה משהו טוב יותר. 

מדהים שרעיון המלחמה תופס אותנו רק לכמה שנים.

נדירים הם אלו שנלחמים כל חייהם.