קשקושי פילוסופיה נכחדת

יש לי מכר קרוב, והוא חובב צילום. הוא אפילו ביקש לצלם אותי פעם אחת, וכמובן שסירבתי בתוקף (באמת שאין מה לראות). 

הוא מצלם הרבה מאוד, יש לו מצלמה מצויינת אשר נרכשה במיטב כספו שהגיע מחסוכנות רבים. הוא נצלם אנשים, הוא נצלם חיות, הוא מצלם חפצים וגם נופים. הוא אפילו מצלם את עצמו לפעמים. הוא משתמש בכל הזוויות הנכונות, הוא מכיר היטב את המצלמה ויודע איך לעבוד איתה, איכות התמונות שלו מצויינת, והאפקטים השונים מוסיפים המון. התמונות בסה"כ נראו טוב, אז הוא פתח דף פייסבוק לעבודות שלו. הצטרפתי מיד, לא משנה מה אני חושבת על העבודות שלו, הלייק שלי ישמח אותו ולא יגרע ממני דבר. לצערי, ראיתי שלא רבים הצטרפו לדף שלו. בני משפחה וכמה חברים. הוא ניסה לפרסם אותו בכוח, אך הדף נשאר עדיין נטוש. מאוד פעיל, תמונות חדשות הועלו ותיאורים שונים נכתבו - אבל הדף נשאר יתום מלייקים. 

למצב הזה היו שני הסברים מאוד פשוטים:

א. הוא לא בנאדם אהוד (מבלי סיבה של ממש לטעמי).  

ב. התמונות שלו לא טובות. 

הכוונה שמאחורי סעיף ב' מאוד ברורה, אבל היא גם דורשת הסבר. 

נדיר שאדם שצילם כמה תמונות לא יוציא תמונה טובה. בסה"כ יש לנו מצלמות איכותיות ויופי סובב אותנו כל הזמן. יופי הוא יופי, גם אם מדובר בבנות יפות, או בבגדים יפים, או בפרחים או בבניינים. לצלם את השקיעה תמיד יהיה יפה, כפי שתמיד יהיה יפה לצלם את הים, ואת הפרפר על הפרח, ואת הבחורה הבהירה והגבוהה. אלו יהיו תמונות יפות, אבל הן ייזרקו לעוד ערימת תמונות יפות, איכותיות ולפעמים אף מלאות באפקטים שעושים את התמונה יפה אך ורק בזכות איכות המצלמה.

גם אני עסקתי בצילום בעברי, כן כן. לצלם זה דבר נהדר, ולהרבה אנשים יוצאות עבודות נהדרות, בדיוק כפי שציינתי. אבל לטעמי הצילום הוא מעבר לדברים שציינתי הנ''ל. 

הסיבה שהידיד שלי, או רב הצלמים (גם כאלו שמתכוונים להשקיע בכך כחלק מפרנסתם או לפחות תחביבם הגדול ביותר) שאני מכירה לא מצליחים היא שהתמונות מתבססות אך ורק על איכות המצלמה ועל האפקטים השונים שהיא יכולה לעשות. נדיר לפגוש בתמונה נפלאה, נפלאה באמת. 

יש כמובן כמה סוגי צילום: יש צילום מבויים, שבו משתתפים בדר"כ אנשים. כשיש הפקה של ממש מסביב, או רעיון כמו אופנה - זו עבודה של ממש. אבל לקחת בחורה יפה, להלביש אותה בבגד יפה וללכת להצלם בשדות כשהאיפור שלה מרוח / היא נהנית מהשמש / השיער שלה מתפזר ברוח - זו לא הפקה, אלו תמונות נחמדות, וכאן זה נגמר. 

צלם, במקרים כאלו, צריך להיות במאי לכל דבר. הוא צריך לחשוב על סיפור, הוא צריך לחשוב על הדמויות, על מה שהן עוברות, מה הן מרגישות, מה הן חושבות ומה קורה בתמונה. הוא צריך אחיזה של ממש, כמעט תסריט - בשביל שהתמונה תצא מוצלחת, בשביל שלתמונה יהיה בשר ולא רק עצמות דלילילות ועממיות בהחלט. 

הסוג השני הוא כמובן הצלם שמצלם את שיש סביבו. וכאן יש על מה להתעכב.

צלם הוא חוקר. התמונות הגדולות ביותר בהיסטוריה נעשו תחת גילוי של מקומות חדשים, או פגישה עם אנשים שונים או מופלאים, שהייה במקומות אחרים ובאירועים שונים, כמו מלחמה או ניצחון. הצלם מסכן את עצמו בשביל לגלות את החדש. החדש הזה צריך להיות מפוענח ביד אמן. יד אמן רגישה, יציבה, שבעליה בורך גם בזוג עיניים חדות ומהירות, הרואות למרחקים ורואות את הדברים הפשוטים ביותר. צלם צריך להיות חוקר. צלם אמיתי מבקר בכל המקומות שהוא רק יכול ומחפש את מה שהוא צריך. הוא מחפש את האמת, את הסיפור הממשי, את הרגעים האלו שגורמים לחיים שלנו להיות שווים לצפייה. 

הצלם ינדוד אחרי חתול יום שלם עד שהוא יוציא את התמונה האמיתית ביותר שלו. הצלם יטפס על גגות ועל הרים בשביל לצלם את המקומות שאף אחד לא ראה, או בדרך שאף אחד לא ראה. הצלם יסכן את עצמו; הוא יהיה שם, לא משנה מה קורה, פיצוץ, הזעקה או סוף העולם,והוא יביט בעיניים שלו והוא יצלם. המצלמה היא חלק מהצלם.

והמצלמה יכולה להיות גם מכשיר טלפוני, לחלוטין. אני מאמינה בטקסיות וסימליות, אבל למרות שהכלים חשובים - החיפוש הזה וההרפתקה שבדמות הצלם הם אלו המשנים את התמונה ואת היצירה. 

הצילום הוא הרבה מעבר למצלמה ומראה יפה, הרבה הרבה מעבר. הצילום הוא עניין מרגש, הוא לא משהו שכל אחד יכול לעשות. ולמרות שאולי אני לא בדיוק צלם - לפעמים גם אני מחפשת רגעים קטנים לשתף בהם את האנושות. אני מצלמת, אבל אראה לאחרים תמונות כשאגיע לאיזשהי סוג של אמת חדשה או אחרת, או כשאעמוד שם, במקום או אירוע שהוא, ואצלם למרות הכל. 

בינתיים יש לי תמונות ממש נחמדות מהספארי.

שוב, אני לא צלמת, אבל לא יכולתי להוריד מהקוף הזה את העיניים.