קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני לא אוהבת חגים. אני אוהבת חגיגות, ואני יכולה לאהוב חגיגות שנובעות מחג שהוא, אבל אני ממש לא אוהבת חגים. 

רב החגים מבוססים על ההיסטוריה רחוקה רחוקה, שאולי אפשר ללמוד ממנה דבר או שניים, אבל היא כל כך רחוקה שלא תמיד יודעים מה בכלל התרחש שם והאם האירוע אכן התרחש או לא (כמו יצירת מצרים חברים. קטע, אה?).

קודם כל, כשמדובר בדת, אני תמיד מרגישה מקופחת. אני מרגישה מקופחת כי, קודם כל, אני אישה, ושנית, אני גויה. לא משנה לאיזה בית אלך, רוסי, יהודי או קנדי (מבחינתי קנדה זו התקווה שלי, אני לא יודעת למה) אני ארגיש כמו גויה. מבחינת הקונוטציה כמובן, לא בדיוק מבחינת הפירוש המילולי. אני ארגיש גר במקום זר, אני ארגיש לעולם לא שייכת, על דמי ועל שכלי. הדם שלי לא משתייך באמת לשום דבר, ובכך גם הנפש והשכל הישר שלי. כך שלא משנה מה , אני גויה. מעבר לכך שאני גויה - אני אישה, ואף פעם אין גיבורות נשים, ואם יש נשים הן רק או בוכות או יוצאות בשמלות לבנות וזרים כי הגברים עשו איזה משהו טוב. אולי זה איזור מקולקל מעט בי שנוטה להקצין את עצמו, אבל אני לא מוציאה את העצבים האלו על אחרים, אני פשוט מתרגזת עם עצמי. 

חוץ מזה, זה מאוד הגיוני להתרגז על שוויון בין המינים וקבלת הזר כשמדובר בתרבויות מלפני אלפי שנים, תרבויות שמתבססות על דברים עתיקים וקדומים, עם רעיונות ומערכות מחשבה שתואמות את התקופה. אולי היינו להיט יחסית לתחילת היהדות, אבל עכשיו אני מסתכלת על כך החגים ולא יכולה להתחבר. מעבר לכך שאני אישה גויה, רק רעיונית אני בזה לחגים (שוב, לא לחגיגות, אלא יותר לסיבות החג). 

אני לא אוהבת את אלוהים. כלומר, אני לא אוהבת את אלוהים "שלכם". יש לי אלוהים מעצמי, ואני לא חושבת שהוא זכר ואני לא חושבת שהוא נקבה, ואני לא חושבת שאפשר בכלל להתייחס אליו כי לטעמי אנחנו לא יודעים מספיק, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד הוא שאני מאמינה באנרגיה עליונה ללא חוש שיפוט. זה הדבר היחידי, והדבר הזה מאוד לא תואם את אלוהים ''שלכם'', או ''שלהם'', אם אתם נעלבים מהנוסח. אני לא חושבת שזה הגיוני לחשוב שהמצרים לא היו בסדר כי הם שיעבדו את היהודים כשכולם שיעבדו מישהי, ואני לא חושבת שזה בסדר להוליך אנשים ארבעים שנה במדבר, כשתכלת החיים שלך הייתה בערך ארבעים שנה. ואני לא חושבת בכלל שהרעיון של אל אחד מוצא חן בעיניי, זה מאוד דיקטטורי, גבר לבן אחד שמחליט עלי ושולט עלי, וביחד עם זה אומר לי להיות צנועה כאילו שהגוף שלי הוא פשע. לא, אני לא מתחברת עם האישיות הזו, ואני לא מתחברת עם האנשים כן מתחברים לאישיות הזו, ולכן אני לא מתחברת להילול השם על כך שהוא הוציא אותנו ממצרים.

דבר נוסף, אני שונאת את ''הם'' נגד ''אנחנו'' שיש בכל כך הרבה חגים. אמנם ההיסטוריה האנושית באמת מתרחשת בצורה הזו, ואמנם עדיין לבני אדם חשובה החלוקה ל''הם' ו''אנחנו'', ואמנם אנשים פאקינג אוהבים להילחם ואפילו לשנוא אחד את השני, אבל אני לא תומכת ברעיונות שכאלו. אני לא רוצה לקלל מצרים, או רומאים, או יוונים, או גרמנים, או רוסים, או כל עם אחר שהוא. מה שאבות אבותיו עשו לא מתייחס אלי ולא אמור לעניין אותי, לטעמי זה יוצר עוד קרע, ומרחיק אותנו עוד צעד אחד ממוסריות נעלה יותר מהמוסריות הקיימת כיום.

רבים טוענים שהמסורת היא דבר יפהפה שיש בו הרבה חכמה. אני יכולה להסכים עם החלק של החכמה, בעיקר כאדם שחוקר רבות עם עצמו את ההיסטוריה ואת התרבויות הרחוקות והעתיקות, אבל אני לא יכולה להתחבר עם רעיון היופי שמאחורי מסורות.

מסורת היא מערכת אמונה שעוברת מדור לדור. כשמשהו קורה הרבה זמן - מוצאים בו פגמים. מסורת אכן עברה כל מיני שיפוצים בשל הפגמים האלו, אבל אם מצאו בה פגם עיקרי שהיה ממוטט אותה, לא יכלו ממש לשנות את זה. לטעמי במסורות, כמעט כולן, יש פגמים ענקיים שאנשים פשוט לא משפרים. ושוב, החלוקה הזו בין ''הם'' ל''אנחנו'', חוסר דמוקרטיות ושוויון בין עמים ומינים, ובמיוחד המבט על העבר, על הנוסטלגיה, על כך שכבר חשבו מה לעשות בשבילנו ועכשיו אנחנו בונים את הזהות שלנו על פי אנשים שחיו אלפי שנים לפניניו. אנחנו מתאחדים איתם, מזדהים איתם, ולטעמי זה בולם את האישיות הטבעית ביותר שלנו, את הנטיות הטבעיות ביותר שלנו. אנחנו מגדירים עצמנו לפי אנשים שהיו כל כך שונים מאיתנו, אחרים מאיתנו, ולאו דווקא טובים מאיתנו. אז גם עם רעיון שכזה לא אוכל להתחבר, כי לטעמי אותן דמויות אפורות, חסרות פנים וקדומות לא יכולות לשלוט בזהות שלי. גם אם נולדתי לאבא כזה ולאימא כזו, גם אם נולדתי עם תפקיד כזה או אחר, וגם אם חינכו אותי להתחבר לדגל הזה, ולסמל ההוא, ולהמנון אחר לחלוטין. 

כמובן שהסלידה שלי גורמת לי בסה"כ לבדידות מוחלטת, ובמקום לשמוח מסיטואציות ואירועים שכולם שמחים מהם, אני נשארת ממורמרמת, אוכלת, שותה או מעשנת בצד, ומבקרת. תמיד אני מבקרת, תמיד אני לא מתחברת עם שום דבר, תמיד יש מוקש ענקי שגורם להכל להיהרס. זה לא שאני מחפצת בכוח, אני פשוט מוצאת את אום הרעיונות שגורמים לי לסלוד, לפעמים לשנוא אפילו. 

פעם עוד אמרתי לפעמים "אני אישה" בתור איזשהי טענה, ופעם אמרתי "אני יהודיה" (כן כן...) ואפילו "אני ישראליה", בתור סיבתיות לדבר כזה או אחר, בתור הטענה והגדרה שלי למי אני. כיום לפעמים אני אומרת "אני רוסיה", שהשתדרג ל"אני אוקראינית" בגלל פוטין וקרים והשנאה אליו בבית, אבל זה בגדר חוש הומור, אני לא מרגישה לא כזו ולא כזו. 

חוסר התחברות שכזה לקבוצות והגדרות זו דווקא נקודת מבט רוחנית מאוד שמעוררת אותי. הייתי רוצה שאנשים יתנהלו ככה, בלי חלוקות, רק אמת אנושית פנימית ורעיונות אנושיים ומוסריים, אבל אני יודעת שאנשים חייבים להתחלק, ואנשים חייבים את המסורת. זה פעל ככה מאז ומתמיד, ואפילו עכשיו, כשהייתי מצפה להרבה תומכים, אני רואה בעיקר חומות ואי הסכמות. וזה בסדר גמור. 

בסה"כ, כולם נהנים בחגים, או לפחות בחלק מהחגים, ואילו אני לא נהנית מאף לא חג אחד.