קשקושי פילוסופיה נכחדת

היא תמיד שם, מציגה עצמה, מודיעה לי שהיא קיימת, מודיעה לי שהיא ישנה, ושאני יכולה להשתמש בה כל רגע. אין לה ממש בעיה להרגיש שמשתמשים בה. להפך, היא יודעת שבסופו של דבר היא לא יכולה להיות מנוצלת, כמעט אף פעם. וגם אם כן - אלו רק האנשים האפלוליים ביותר, המרושעים ביותר והמסריחים ביותר. אנשים שמשתמשים בכל אחת ואחת, משתמשים בכל דבר רע. הם בקושי יודעים אפילו על קיומם של הדברים הטובים האחרים, לכן כשזו הבגידה מנוצלת על ידם, אפילו לא ממש אכפת לה. 

הבגידה תמיד מכוערת. היא לא יפה בכלל, לא משנה מה תשימו עליה, לא משנה במה תצבעו אותה. היא נולדה מכוערת, וגם אם תמות - היא תמות ברגעים מכוערים ללא סיכוי לאחר. לבגידה לא יכולים להיות צדדים טובים. יכולות להיות לה השלכות טובות, כי הרי כל אחד ואחת מצליחים לעשות לפחות דבר מה חיובי בתקופת קיומם, אבל מחיר ביקורה הוא כבד עד מאוד. 

אמנם היא תמיד מנצנצת לנו מול העיניים. היא שם כשאת לבושה כל כך יפה, וכולם כל כך מסתכלים עליך, ואת כל כך רוצה להרגיש נאהבת. גם היין והוויסקי בוכים ורוצים להיות נאהבים, ומושכים אותה אליך אפילו עוד יותר. היא מגיעה, והיא נראית לרגע נוצצת, חסרת השלכות. אף אחד לא חייב לדעת שדיברת איתה, אף אחד לא צריך לדעת שהיא בכלל יודעת מי את. קשה לעמוד בפיתוייה. היא יודעת לדבר יפה כל כך, יפה מספיק בשביל לא להסתכל עליה, לא להבין את טיבה האמיתי. 

היא מגיעה כשמישהו פותח את פיו לדבר על אנשים שאתה מכיר, אנשים שאתה אפילו אוהב. כל כך נוח לדבר גם כן, הרי אתה מכיר אותם טוב כל כך, וטוב ממילא לשתף אחרים בדעותיך. באיזשהו שלב מדברים על דברים לא רלוונטים; הרגלי המיטה נשפטים, עובי יריכיים וכתפיים, המספרים שעל מד המשקל. כל כך קשה לא לבגוד באנשים שאתה אוהב, באנשים שאתה מכיר, הבגידה הקלילה הזו, הבגידה הזו שכולם ממילא עושים, הבגידה הזו שממילא אף אחד לא יכול לעמוד בה, הבגידה שכולם נכנעים לה. אם כולם עושים את אז, אז זה אפילו לא בגידה, לא כך? 

הבגידה יודעת שכולם יודעים שהיא שם, כולם מודעים לקיומה. הבגידה יודעת שכולם בסופו של דבר יידעו אצל מי היא הייתה, את מי שכנעה, אצל מי ביקרה ולמי לחששה דמויי חרוזים צבעוניים באוזניים. היא יודעת כמה היא נסלחת, כמה היא חזקה מדי לפעמים. היא יודעת שלפעמים היא רק רובצת על כתפי האחרים, לנצח כנראה, לא מסוגלת לעזוב לחלוטין, אבל תמיד מדלגת לאנשים אחרים בסביבה. ממש כמו כינה ארורה, מקפצת הבגידה הזו.

הבגידה גם שם כשאתה יכול לעשות רק משהו קטן ורע אחד בשביל יתרון בשבילך, וחסרון ואסון עבורו ועליו, עבורם ועליהם. כל איש כמעט, הרי פעמים כל כך רבות אתה פשוט מדלג על טובת בני אדם אחרים, פעמים כה רבות אתה גורם לאנשים להרגיש רע כמעט בכוונה. אתה לא ממש נחמד, ואתה לא כל כך נעים, ואתה עושה דברים שיועילו לך, ומשאיר אדם לבדו כשיש לך אפשרות טובה יותר, או לא מקשיב לאותו אחד שאף אחד ממילא אוהב. אמנם, זו לא ממש בגידה, ההתעלמות הזו, חוסר האהבה הזה. האם אפשר לקרוא לדבר שכזה בגידה? האם הבגידה לוקחת על עצמה את האחראיות? במי אתה בוגד בדיוק? באנושות? אתה לא בטוח בכלל, וזה לא מדאיג אותך, כי אלו החיים וככה אנשים חיים. אתה בסה"כ אדם, ואתה חי כמו אחרים. הבגידה בלתי נראית, אבל היא שם. כשאנחנו בוגדים בדברים גדולים יותר; אנחנו בוגדים באהבה, ובאמונה ובציפייה של אנשים. אנחנו בוגדים בשביבי התקווה שיש בכל אחד ואחד, בוגדים במחשבה שאולי יום אחד יהיה טוב יותר, יהיה מישהו טוב יותר. 

יש רבים שיחשבו שהבגידה הכי נוראית היא הבגידה שלך בך; את מעשנת למרות שאמרת שתפסיקי, את אוכלת קופסאות שוקולד שלמות למרות שאמרת שתפסיקי, את מקיאה את אותו השוקולד למרות שאמרת שלא תעשי את זה. את לא השתנית, למרות שאמרת שתצליחי. את לא הלכת ללמוד, ואת בזבזת את כל הכסף שלך, ואת מסתכלת על עצמך בחזקת דמיונך ונגעלת מהדמות. את רצית לעשות כל כך הרבה דברים, את תכננת לעשות כל כך הרבה דברים, אבל את בוגדת בעצמך יום יום ולא עומדת בזה.

הבגידה נהנית מאנשים שכאלו, שבכוחם לאמלל עצמם עד כדי כדורים ודם רק בגללה היחידה. נורא לבגוד בעצמך, הרי. אם אתה לא יכול לסמוך על עצמך, איך תדע שתוכל לסמוך על מישהו אחר? איך אפשר להאמין בקיום שאתה לא חוזה בו? איך אפשר להתגבר על הארורה?