לפעמים אני חוששת מזה שאני כזו מתוקה בגלל איזשהו פחד מעימותים. והוא אכן קיים, הפחד הנוראי הזה מעימותים, אבל ברמת העקרון מצאתי את עצמי ברב סיטואציות חיי את התועלת שבלהיות...טוב, לא צריכים לבחור פה מילים יפות מדי, ביצ' ובת זונה אלו מילים מושלמות לתיאור.
כשהייתי ממש קטנה, עוד לפני גיל ההתבגרות, פחדתי מעימותים כי פחדתי מאנשים. פחד שכזה הוביל אותי להתרחקות מוחלטת. בנוסף לזה שלא הבנתי מה כל אחד רוצה ממני כשהבנתי את השפה שלו, האתגר היה כמעט בלתי נסבל כשעליתי לארץ ולקח לי כשנתיים להבין את הסביבה שלי. גם לאחר רכישת השפה לא הבנתי אנשים. לא הבנתי מה הם רוצים, לא הבנתי מה המטרות שלהם, בעיקר לא הבנתי למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. גם עכשיו, אחרי שאני עם אנשים כבר הרבה מאוד זמן, אחרי שאפילו השקעתי במחשבות האלן זמן מאוד רב, וגם אחרי ספרי פסיכולוגיה כאלו ואחרים - אני מבינה אנשים רק רעיונית, אבל לא ריגשית. זה כאילו שלמדתי על כך מספיק בשביל להבין, אבל באופן טבעי אני עדיין מבולבלת לחלוטין.
בלבול שכזה, באופן טבעי, גרם לי לשקוע בבדידות בת כמה שנים טובות. הייתי לבד לחלוטין, שקועה בעולמות שמצאתי ועולמות שיצרתי, ואני שמחה בעולמות האלו. אבל השנים התחילו ללחוץ עלי, והתחלתי להרגיש בודדה. הטלוויזיה, שממש אהבתי, התחילה להכביד עלי; היא תמיד הציגה דמויות עם חברים, ולי לא היו חברים, והתחלתי לרצות בכאלה.
ההתמודדות הראשונה שלי עם בני אדם הייתה אינטרנטית, ואולי בגלל זה לא חששתי כל כך. מעבר לכך הכרתי את החברות הראשונות שלי דרך פורום של סדרה שכולנו אהבנו, לכן אוטומטית היה לנו נושא שיחה משותף. אינטרקציה שכזו עשתה לי אך ורק טוב, ולמרות שסופו של יום הסיפור שלי עם החברות האלו נגמר בשברון לב של ילדה בת 12, התחלתי להיות חברותית וטובה.
אחרי שהתחלתי להיות חברותית וטובה, הבנתי שהבעיה המרכזית שהייתה לי עם בני אדם היא טוב הלב שלהם. מאז שאני זוכרת את עצמי כולם נראו לי מאוד רעים, מתנהגים בצורה שראיתי בה נבזית ולא נכונה. אחרי שהייתה לי את ההגנה של החברות שלי, הרגשתי בטוחה להיות טובה ולנסות לתקשר עם אחרים. האחרים האלו הושפעו ממני, וגם כאלו ששנאו אותי, ירדו עלי עד לרמה שהם השפילו אותי - שינו את ההתנהגות שלהם אלי, ואת ההתנהגות שלהם בגללי, אחרי שהייתי טובה אליהם בחזרה. הרגשתי חזקה בטוב לב שלי כי לא הייתי לבד, וידעתי שטוב לב כמו שלי קיים; כשאתה לא לבד אתה לא מפחד, ובכך נהייתי ילדה אמיצה, חברותית ולא מתביישת להראות את כל טוב הלב שלה, שאט אט אף אחד לא העיז לקרוא לו ''להיות פרייר''.
כשהתבגרתי ונכנסתי לחטיבה, תחילת גיל ההתגרות וערבוב כל הכיתות, נכנסתי לכיתה נוראית. כשניסיתי להמשיך בגישה זו שלי, התנהגו אלי בצורה זוועתית, וכמה עבריינים לעתיד נקטו אף באלימות. באיזשהו שלב התרחקתי מטיפוסים שכאלו, שהיו שונים מהילדים שהכרתי ביסודי, אבל המשכתי להתנהג בטוב לב. בתהליך ארוך ואיטי הפכתי לבדיחה בגלל צורת הלבוש שלי (התלבשתי כאילו כל יום פורים. כן, פעם הייתי מגניבה יותר) ובגלל הצורה שבה דיברתי. דיברתי באופן כנה, מתוק ובוגר, וזה הנושא החם בהשפלות של ילדים רעים בכיתה ז'. הצקות והשפלות אלו לא הכניעו אותי, ובתהליך ארוך אף יותר, שבו התנהגתי יפה גם לאלו שגרמו לי לסבול, גרמתי לכולם סביבי להתנהג קצת יותר טוב, לפחות אלי. זה לא היה תהליך הפלאים שחוויתי ביסודי, אבל זה היה משהו.
לצערי, המשהו הזה לא הספיק, וכשכולם התחילו להיות יפים ומלאי הורמונים, וגם אני הפכתי ליפה יותר ומוצפת הורמונים, הבנתי שלא כל כך משתלם להיות טוב. כל החברות שלי הזניחו אותי לחלוטין, כל האנשים שהכרתי חייכו אלי ודיברו אלי רעות תמיד, והמפגשים הראשונים שלי עם בני המין השני נגמרו בכי רע; הייתי אמיצה וכנה כמו תמיד ואמרתי תמיד למישהו כשרציתי אותו, אבל תמיד קיבלתי סירובים. תמיד טענו שאני יפה וכאן זה נגמר, וזו הייתה טענה מאוד מוזרה בשבילי, כי הייתי שמנמנה עד שמנה כל ימי חיי, לא ידעתי מה זה להיות יפה, ועוד יותר לא ידעתי מה זה להיות חסרת אופי. באיזשהו שלב, ואני עוד שנייה כבר בתיכון, הבנתי שככל שאני פתוחה יותר ומתוקה יותר כך אני פגיעה יותר. הבנה אומללה של מתבגרים, שמבינים, שלא מתוך רוע לב או מתוך תכנית מגניבה שהם ראו על הרשע הקר הזה, שלהיות טוב זה לאו דווקא דבר טוב. אתה מנוצל, ואתה נזרק, ואתה הופך אפילו לבדיחה מהלכת. לא משנה מה ניסיתי לעשות לקראת סוף גיל 15 שלי, כולם היו אכזריים ונצלניים, וככל שהייתי טובה יותר - נוצלתי יותר. בדיוק מה שתמיד אומרים, בדיוק מה שתמיד לא האמנתי בו.
מאז, הייתי רעה. הייתי רעה לבנים, הייתי רעה לבנות, אני השפלתי אנשים, אני הפכתי למלכה קטנה. להיות רעה עבד, וכמה כיף להיות ביצ'ית שנהיית יפה יותר ויותר במשך השנים שעוברות, ששולטות בעוד יותר בנים, ודרך זה שולטת בעוד יותר בנות, ועושה מה שהיא רוצה. פיתחתי את המראה החיצוני שלי, כי זה לא היה משנה כמה רעה הייתי, הדברים האלו היו נסלחים או לא נחשבים בכלל אם הייתי יפה. עשיתי את כל הדברים שצריך בשביל להיות יפה, ודרך זה עשיתי הכל בשביל להמשיך להיות אותה בחורה מגעילה. אמנם דיברתי עם אנשים יותר ואפילו חייכתי לאנשים יותר מאשר אי פעם, אפילו עזרתי לאנשים, אבל זה תמיד היה למען תועלת כזו או אחרת, או יצירת קשרים. אהבתי לראות הישרדות כי אהבתי לראות איך כולם מרמים את כולם, התחלתי להאמין שככה כולנו מתנהלים, שאין דבר כזה טוב של ממש. אני הייתי בסדר עם זה, כי הרי לא הייתי בודדה, והיה לי כל מה שרציתי.
קשה למחוק את הילד שהיית, ולאט לאט התחלתי לזרוק מעלי אנשים, לזרוק מעלי את האיפור הקטלני, לזרוק מעלי את גועל הנפש שנהייתי. אין טעם לתאר כרגע את התהליך, שהיה ארוך ומייגע, ממש כמו גמילה מדבר מה. היה לי קשה להפסיק לשפוט אנשים, להפסיק להקניט אנשים, להפסיק לפעמים לחתור כנגד אנשים. הנסיגה הזו מכל הזוהר הייתה קשה במיוחד, אבל לא הסכמתי להיות אותו הגועל נפש. אני הפסקתי לעבוד על עצמי שאני מבינה אנשים, וחזרתי בדיוק לאותה נקודת ההתחלה, חזרתי להיות קטנה, מבולבלת וטובה. לא היה לי אכפת אפילו, שהפכתי לאחת שכזו; או יותר נכון, חזרתי להיות אחת שכזו. לאט לאט האנשים היחידים שנשארו לצידי אמרו לי שאני יוצאת מושפלת, או כפי שאני יותר אוהבת להגיד 'מיובשת', או מקופחת, או אפילו כבדה ומשעממת, אבל לא היה לי אכפת. הורדתי כל חתיכת אגו טיפשית שהייתה לי, והפסקתי להתייחס לאף אחד. שוב נהייתי אני עצמי, אותה מתוקה וכנה להחריד, כזו שאנשים יכולים לרמוס בקלות, כזו שאנשים רוצים לרמוס וחושבים שזה יילך בקלות. בדר''כ, לאנשים שמתנהלים כמוני, באמת הגורל אכזרי למדי, ובסופו של דבר הם מוצאים את עצמם מרוחים ללא עזרה על הרצפה. למזלי, למרות הקיצוניות שבי לצד המתוק יותר, אני יציבה ומנסה להיות כמה שיותר קשוחה מול אנשים שכאלו.
יש אנשים שאומרים שאני מגזימה ושצריך להיות איזון, שאני לא צריכה להיות טובה לאנשים שלא טובים אלי. אני מסכימה שלכל דבר צריך להיות איזון, אבל אני בטוחה שיהיו לפחות כמה אנשים שיבינו שלהיות מטופש, אידיוט ורשע למדי לא יוביל אותם ליותר מדי. כלומר, כן, זה כן, אבל הריקנות, הבדידות והחרדה יחכו לכם עם חיוך גדול בסוף הדרך. להיות מאותם אנשים שהופכים את העולם למקום קצת פחות טוב לחיות בו הוא דבר שיש לו מחיר, גם אם כביכול נראה שיש לכם את כל ההטבות.
אנשים כמוני צריכים להילחם בהחלט; על הכבוד, על אנשים לא ביקורתיים, על צחקוקים, ואנשי באמת כמוני צריכים להתמודד עם זה שגם אם הם קשוחים למדי - הם לא ממש יודעים ''לייבש'' בחזרה, ושההבעה הרצינית שלהם תגרור צחוק, גם בקרב הגילאים שחשבתי שזה יעלם בהם.
כרגע אני מאמנת את עצמי להיות האדם שאני רוצה להיות. אדם עם אגו בסיסי, אבל בסה"כ הגאווה שלי נמדדת על פי הדברים שנראים לי חשובים, ולי על פי מה שאנשים לא מבריקים, טובים או מיוחדים במיוחד יגדירו. אני בטוחה בעצמי ובעקרונות שלי לגבי היחס שלי לבני אדם, והוא לעולם טוב, למרות שאני לא אדם נחמד כל כך, ואני לא נוהגת לחייך כל כך הרבה. זה מצחיק, כי אני כל הזמן צוחקת ומספרת בדיחות, אבל אני לא פשוט מחייכת. אני מחייכת בעיקר אך ורק לעצמי.
אני לא נותנת גם לאנשים עם תפקידי מפתח לערער אותי. אני עדיין כנה, אני עדיין מספרת מה אני מרגישה, אני עדיין מאמינה שאפשר לגרום לאנשים להבין שלא כל כך קשה לשנות את העולם. ואין בי אפילו שום תחושה של שליחות שהיא, או לפחות אין בי יותר מדי ממנה, אבל אני מאמינה בכך שהדברים הקטנים הם אלו שמעצבים את העתיד שלנו, את האנושות שלנו, ואת כל הדברים הרעים והטובים שבחיים שלנו. הדבר הקטן הבסיסי ביותר הוא בדיוק אותו טוב הלב, הלא משתלם, חסר התועלת כמעט, לפעמים פגע רע באישיות. זה חשוב לחייך ולהיות נחמד וחברותי, אבל טוב לב של ממש זה דבר אחר. אני הזנחתי את כל הרעיונות האלו, איתנה לחלוטין לאמונות שלי.
ויחד עם זה, ככל שהרעיונות האלו והאמונות האלו מקצינות ומחמירות, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר לבד, יותר ויותר מתנערת מאנשים. אף אחד לא טוב מספיק, ואני עושה הכל בשביל לא לאבד תקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Faust